נבואת החורבן מציגה תהליך מדורג ומקיף של הרס ושקיעה, הפוגע בכל רובדי הקיום – החל מהשדות והדרכים הנטושות, דרך אזורי המגורים, ועד לצמרת ההנהגה. מבחינה היסטורית, החורבן המדובר מיוחס למלך אשור שהחריב ממלכות רבות [אבן עזרא], ויש המזהים זאת ספציפית עם מסע הכיבוש של סנחריב, שהכה בארץ ישראל בשלבים [מלבי"ם].
השלב הראשון של החורבן פוגע בסביבה הכללית ובאזורים החקלאיים הבלתי מיושבים, המכונים הָאָרֶץ [מלבי"ם]. אזורים אלו לוקים בשתי פגיעות: תחילה אָבְלָה, מונח המבטא השחתה [רד"ק, מצודת ציון]. הארץ נדמית לאדם השרוי באבל [שד"ל], וזהו שינוי חיצוני המעיד על שממה מוחלטת של דרכים שאין בהן עובר ושב [מלבי"ם]. לאחר מכן היא נָבְלָה, דימוי לעלה שכמש, נחלש ונפל מהעץ [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, שד"ל]. פגיעה זו מבטאת שינוי פנימי עמוק – אובדן כוחה העצמי של האדמה וצמיחת קוצים במקום יבול [מלבי"ם]. כפילות הפעלים באה לחזק ולהדגיש את עוצמת ההשחתה [רד"ק].
בשלב השני, החורבן מגיע אל תֵּבֵל. רוב הפרשנים מסכימים כי מונח זה מכוון למקומות המיושבים בבני אדם [מצודת ציון, מלבי"ם]. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי זהות המקום: יש הסבורים כי הכוונה לארץ ישראל, שהיא העיקר ו"מתובלת" במצוות רבות [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש הטוענים כי המונח מכוון דווקא לממלכת בבל, והשימוש במילה זו נועד ליצור משחק מילים וצלילים עם המילים הקודמות בפסוק [שד"ל]. אזור מיושב זה לוקה אף הוא בנבילה, אך נוספת לו הפגיעה של אֻמְלְלָה. משמעות המילה היא שפלות, שבירה וכריתה [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. בניגוד לנבילה המבטאת היחלשות פנימית, האומללות מתארת חולשה פתאומית הניחתת מלמעלה, בדומה לגיבור שראשית כוחו נגדע באחת [מלבי"ם].
בשלב השלישי והאחרון, לאחר שמהומת הארץ פגעה בתושבים [שטיינזלץ], החורבן מגיע אל הפסגה ופוגע במְרוֹם עַם הָאָרֶץ. מונח זה מתאר את החלק הנכבד, הגאה והנעלה ביותר בעם – גדולי האומה, שרי המלוכה ואלו היושבים במקומות הגבוהים [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ]. גם שכבת הנהגה זו נכרתת ואובדת לחלוטין.