חזון נבואי דרמטי מגשר בין בשורות משמחות של גאולה לבין ההכרה הכואבת בייסורים שנועדו להקדים אותה. הנביא זוכה לשמוע הדים רחוקים של ישועה, אך מיד מוצף בחרדה לנוכח שרשרת ארוכה של בגידות, חורבן וגלויות שעתידות להתרחש על במת ההיסטוריה.
הנביא מכריז כי מִכְּנַף הארץ, כלומר מקצה העולם או ממקומות גלותם הרחוקים של ישראל [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם], נשמעו זְמִרֹת. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בשירי הלל ושבח, אם כי יש המפרשים מילה זו מלשון כריתה והשמדה של הרשעים בעת הגאולה [מצודת ציון, מצודת דוד]. גישה ייחודית מזהה את כנף הארץ עם בית המקדש, שכן הוא שוכן בקצה המזרחי של ארץ ישראל, ומשם עתידות לעלות הזמירות [רש"י].
תוכן הזמירות הוא צְבִי לַצַּדִּיק. המילה צְבִי משמעותה יופי, פאר והדר [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. הבשורה היא שעתידה להיות תקומה וכבוד לצדיק – בין אם הכוונה לה' עצמו, לשארית הצדיקים שייוותרו בעם ישראל, למלך חזקיהו שבזכותו באה תשועה, או למלך המשיח [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ, אברבנאל].
אולם, תגובת הנביא לבשורה זו היא שבר וזעקה: וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי. המילה רָזִי מתפרשת בשני אפיקים מרכזיים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון סוד. הנביא נחשף מאחורי הפרגוד לשני סודות מנוגדים: סוד הישועה וסוד הפורענות שתקדים אותה, והוא מצר על כך שמועד הגאולה נותר סתום ורחוק [רש"י, אברבנאל, שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת מילה זו מלשון רזון וכחישות. הנביא מעיד על עצמו שבשרו מרזה והוא כלה מרוב צער לנוכח הצרות העתידות לבוא על עמו לפני בוא הגאולה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. יש שפירשו כי זעקה זו נובעת מתסכול אישי של הנביא, החש כי בעוד שלצדיקים מובטח פאר בעתיד, בהווה מנת חלקו היא רק חוסר ורזון אל מול הצלחת הרשעים [שד"ל].
מקור הכאב והצער מתבטא בהמשך הפסוק: בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. מילים אלו מתארות מעגל אינסופי של בגידה ושחיתות, שזוכה למספר פירושים. במישור ההיסטורי-לאומי, מדובר ברמז לארבע המלכויות (בבל, מדי ופרס, יוון ורומי) שעתידות לשעבד את ישראל. אומות אלו יבגדו בישראל ויחריבו את הארץ, ולאחר מכן יבגדו וילחמו זו בזו בשרשרת של מלחמות, כך שכל אומה תחריב את קודמתה [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד]. במישור החברתי, הפסוק מתאר קריסה מוחלטת של האמון האנושי, מצב שבו כולם בוגדים בכולם, ואפילו הבוגדים עצמם נופלים קורבן לבגידה, במעגל שחיתות שאין בו מנצחים [שטיינזלץ, אבן עזרא]. מנגד, יש הממקדים את הבגידה במישור הרוחני והפנימי של עם ישראל, כנבואה על חטאים עתידיים חמורים כלפי ה', שהשיא שלהם – בגידה של בוגדים – הוא המעשה הנורא של העמדת צלם בהיכל [מלבי"ם].