תארו לעצמכם שאתם מחכים ליום שמח במיוחד, אבל אתם יודעים שלפני שהוא יגיע תצטרכו לעבור תקופה לא קלה בכלל. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שחווה הנביא. הוא שומע מרחוק, ממש מכְּנַף הָאָרֶץ, כלומר מהמקומות הכי רחוקים בעולם שבהם נמצאים בני ישראל, קולות של זְמִרֹת. אלו הם שירי הלל ושמחה שמבשרים על משהו טוב שעתיד לקרות. השירים האלו מספרים שיהיה צְבִי לַצַּדִּיק. המילה צְבִי כאן לא מתארת את החיה המהירה שאנחנו מכירים, אלא פירושה יופי, פאר וכבוד. כלומר, יש בשורה משמחת שלצדיקים יהיה עתיד יפה ומלא בכבוד.
אבל למרות הבשורה המשמחת הזו, הנביא פתאום נשבר וצועק מתוך כאב גדול: וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי. המילה רָזִי מגיעה מהמילה רזון. הנביא כל כך מצטער וכואב עד שהוא מרגיש שהגוף שלו ממש נחלש ומרזה. למה הוא כל כך עצוב? כי הוא מבין שלפני שהגאולה והזמנים הטובים יגיעו, עתידות לבוא צרות. הוא רואה שרשרת ארוכה של בגידות, שמתוארת במילים בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. זהו מצב שבו עמים ומלכויות בוגדים זה בזה, נלחמים ופוגעים אחד בשני שוב ושוב, כמו מעגל שאין לו סוף. הנביא רואה את כל הקושי הזה, ולכן, למרות שהוא יודע שבסוף יהיה טוב וה' יושיע את ישראל, קשה לו מאוד לשאת את הכאב של מה שיקרה בדרך.