לאחר תיאורי החורבן, הכתוב עובר לתאר את תגובתם של הניצולים. המילה הֵמָּה מכוונת לאותו מעט שניצל מן הפורענות שיזכה כעת לגאולה [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, שטיינזלץ], אם כי יש המפרשים שהכוונה היא לשאר העמים [שד"ל]. באשר לתקופה ההיסטורית שעליה מדבר הפסוק, קיימת מחלוקת: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בנבואה לעתיד לבוא על מלחמת גוג ומגוג [אבן עזרא], אולם יש הסבורים כי הנבואה מתייחסת למפלתו של סנחריב מלך אשור [רבי משה הכהן באבן עזרא, מלבי"ם], או למפלתה של בבל [שד"ל].
אותם ניצולים יִשְׂאוּ את קולם, כלומר ירימו אותו [מצודת ציון], יָרֹנּוּ וישבחו את ה'. הם יעשו זאת בִּגְאוֹן ה', בעקבות התגלות גאון ה', כלומר ממשלו העצום וגדולתו שיתגלו לעין כל כאשר יפיל את אויביהם [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, שד"ל]. מתוך אותה שמחה הם צָהֲלוּ, ביטוי המבטא השמעת קול גדול ורם, בדומה לצהלת הסוס [מצודת ציון, אבן עזרא]. אף שהפועל כתוב בלשון עבר, הוא מכוון לעתיד, תופעה לשונית נפוצה בסגנון הנבואה [רד"ק].
המילה מִיָּם החותמת את הפסוק זכתה לשני כיווני פרשנות עיקריים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה במשמעות גיאוגרפית של כיוון מערב או איי הים. לפי פירוש זה, השמחה וההילולה יגיעו מאותם אנשים הנמצאים בארצות המערב הרחוקות, שגם אליהם תגיע הבשורה על גדולת ה' [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ], או מאנשים ההולכים באוניות בלב ים [אבן עזרא].
לעומת זאת, הגישה השנייה קושרת את המילה לים סוף ולגאולת מצרים. לפי קו חשיבה זה, הפסוק עורך השוואה היסטורית: הניצולים יצהלו בשמחה גדולה יותר מזו שחוו בני ישראל על הים כאשר שקעו המצרים [רש"י, מצודת דוד], או שישירו באותה עוצמה של התגלות שכינה וגאון ה' שהתגלו בעבר בעת שעלו מים סוף [מלבי"ם].