ישעיהו, פרק כ״ד, פסוק ז׳

חורבן הארץ ונפילת העם מתבטאים בהרס הכרמים, כאשר התִּירוֹשׁ, שהוא היין או ענביו, חרב ואובד ולכן נאמר עליו כי אָבַל. במקביל הגָּפֶן נכרתת ומושחתת ועל כן היא אֻמְלְלָה, שכן אין עובדי אדמה שיטפלו בה. באופן פיוטי היין מתואר כבן המתאבל על קמילת הגפן שהולידה אותו, ומכיוון שהוא שרוי באבל ואובדן, אין הוא יכול עוד לשמח את האדם. בעקבות זאת נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב, אותם אנשים הרגילים בשמחה ובשתייה, אף שיש המסבירים זאת כמעגל חוזר שבו חוסר השמחה של האנשים הוא שגרם להם מראש לנטוש את הכרמים ולהביא לשממתם.