ישעיהו, פרק ל״ו, פסוק ט״ז

שליחו של מלך אשור מסית את תושבי ירושלים הנצורים למרוד במנהיגותם בקריאה אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ, ומציע להם מציאות בטוחה יותר תחת חסות אשור. הוא דורש מהם עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה, כלומר לכרות הסכם שלום הכולל מנחת כניעה או להפגין כלפיו רצון טוב, וכן וּצְאוּ אֵלַי אל מחוץ לחומות כדי לקבל את פניו ולהוכיח בפומבי את קבלת מרותו. בתמורה לכניעה מובטחת להם הסרה מיידית של המצור והצלה ממוות ברעב, כך שיוכלו לצאת בבטחה וללקט את יבולם: וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ. עם זאת, שלווה זו נועדה להיות זמנית בלבד, ויעדה הסופי הוא לאפשר לתושבים לחיות בשקט רק עד שיוגלו לארץ חלופית בהתאם למדיניות האשורית הקבועה.