ישעיהו, פרק מ״ב, פסוק ט״ז

תארו לעצמכם שאתם הולכים במקום שאתם בכלל לא מכירים, ופתאום יורד חושך מוחלט. איך תצליחו למצוא את הדרך הביתה? עם ישראל שהיה בגלות הרגיש בדיוק כך. ה׳ קורא להם עִוְרִים, אבל הכוונה היא לא לאנשים שבאמת לא רואים, אלא למשל על עם שהולך לאיבוד בארצות רחוקות ולא יודע איך לחזור לארץ שלו. בדרך כלל, אדם שלא רואה יכול ללכת לבד אם הוא מכיר את המסלול, אבל כאן מדובר על הליכה בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, במסלול חדש וזר לחלוטין שהם לא יכולים להסתדר בו לבד. לכן ה׳ מבטיח שהוא בעצמו ילווה אותם. המילה אַדְרִיכֵם אומרת שה׳ ממש ידריך את הצעדים שלהם, צעד אחר צעד, כדי שיוכלו ללכת בביטחון. הרי מי שהולך בחושך במקום לא מוכר עלול להיתקע וליפול, ולכן ה׳ מבטיח: אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר. הוא יהפוך את החושך הגדול לאור ויסלק את כל המכשולים מהדרך. ואם השבילים יהיו מַעֲקַשִּׁים, כלומר דרכים עקומות ומסובכות, ה׳ יהפוך אותם לְמִישׁוֹר, לשביל חלק וישר שקל לצעוד בו. בסוף ה׳ אומר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים. למרות שהגאולה עדיין לא קרתה, ה׳ מדבר עליה כאילו היא כבר נעשתה בעבר. הסיבה לכך היא שההבטחה של ה׳ כל כך חזקה ובטוחה, עד שזה ממש כאילו היא כבר התקיימה.