ישעיהו, פרק מ״ד, פסוק י״ג

הנגר, חָרַשׁ עֵצִים, מתחיל את יצירת הפסל בכך שהוא נָטָה קָו, מותח חבל מידה לתכנון הממדים, ולאחר מכן יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, כלומר מסמן את גבולות החיתוך באמצעות חוט צבוע, מחט שרטוט או מסור. בשלב הבא הוא יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת, מקלף ומחליק את העץ בעזרת כלי עבודה כאזמל, וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ כדי לעצב במדויק צורות עגולות ויפות. כך הוא וַֽיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם, ומעצב את בול העץ בדמות אדם הנחשבת ליפה מכל היצורים, או בדמות אישה שהיא תפארת בעלה. אולם כאן טמון הלעג, שכן למרות יופיו האנושי מטרת הפסל היא רק לָשֶׁבֶת בָּיִת; בניגוד לאדם חי הוא חסר יכולת תנועה, ונגזר עליו להישאר מקובע במקומו כביכול היה מלך מעונג או אישה המסתגרת בביתה.