ישעיהו, פרק מ״ד, פסוק י״ז

אדם לוקח את וּשְׁאֵרִיתוֹ, שארית העץ שנותרה לאחר שהשתמש בחלקיו האחרים לצרכיו היומיומיים, ויוצר ממנה אלוהים כפי שעולה בדמיונו. הוא לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ, כלומר הפסל שהוא חוצב הוא האל שלו, בין אם הוא מאמין שהעץ עצמו הוא אלוהות ובין אם הוא רואה בו רק צינור ואמצעי גשמי להמשכת שפע מכוחות עליונים. מתוך עיוורון רוחני הוא משתעבד ליציר כפיו כאשר הוא יִסְגַּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ, פעולות של כריעה והשתטחות מוחלטת בפישוט איברים המותאמות לאמונתו בפסל. לבסוף, הוא וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי, כשהוא מבקש ומשליך את תקוותו לישועה על העץ שעיצב במו ידיו.