הבריאה כולה, מהשחקים העליונים ועד למעמקי האדמה, נקראת לפרוץ בשירת שמחה עצומה לנוכח גאולת עם ישראל וגילוי כבוד ה' בעולם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הקריאה לאיתני הטבע לשיר היא דרך משל לשמחה הגדולה והאוניברסלית שתמלא את העולם כאשר ישראל ייצאו מהגלות.
הכתוב משתמש בשורת פעלים המבטאים התפרצות של קול ושמחה: רָנּוּ משמעו לשמוח ולשיר [ביאור שטיינזלץ], הָרִיעוּ הוא מלשון תרועה [מצודת ציון], והמילה פִּצְחוּ מתארת פתיחת פה והרמת קול גדול של שירה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].
הנביא משרטט תמונה קוסמית המקיפה את היקום כולו. הוא מזכיר את השָׁמַיִם המהווים את המעגל החיצוני של העולם, ומנגד את תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ, שהן הנקודה האמצעית והעמוקה ביותר בכדור הארץ [רד"ק, מצודת דוד]. יחד איתם משתתפים בשמחה הדומם – ההָרִים שהם עיקר בריאת הארץ, והצומח – היַעַר שהוא מקום קיבוץ האילנות [רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, בעלי החיים אינם מוזכרים בפירוט זה, משום שלא כל החיים ישמחו בגאולה; אויבי ישראל, דוגמת בבל, יתאבלו על מפלתם [רד"ק].
מעבר לתיאור הציורי, השתתפות הטבע נושאת משמעות אמונית עמוקה. שירת השמיים מוכיחה לעין כל כי ה' הוא שברא ומנהיג את מערכות הכוכבים, ובכך מפריכה את טענת הטועים הסבורים שהעולם הופקר לממשלת המזלות. במקביל, שירת הארץ, ההרים והעצים, מוכיחה שהשגחת ה' אינה רק כללית, אלא חודרת לכל פרט ופרט בבריאה, אפילו עד לרמת הצומח [מלבי"ם].
סיבת השמחה מופיעה בהמשך: כִּי עָשָׂה ה' – הוא עשה את אשר הבטיח לקיים, וכִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב [מצודת דוד]. בעקבות גאולה זו, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. משמעות הדבר היא שעל ידי הנסים והמופתים שייעשו לישראל, תפארתו של ה' תתגלה בעולם כולו, והעמים כולם יהללו וישבחו אותו [אבן עזרא, רד"ק, צאינה וראינה, מלבי"ם].
גישה שונה וייחודית מקשרת את שירת הטבע לחזרה בתשובה ולתיקון חטאי העבודה הזרה. על פי גישה זו, המקומות המוזכרים – שמיים, ארץ, הרים ועצים – הם אתרים שבהם עבדו בעבר עבודה זרה, ולכן היו מיועדים להימחות מן העולם. אולם, בזכות העובדה שעם ישראל יעשה תשובה גמורה, אותם מקומות לא יקטרגו יותר ולא יושמדו. במקום זאת, הם יזכו להתקיים ולפתוח בשירה על כך שה' גאל את ישראל והעלה אותם למדרגת שררה ותפארת [אהבת יהונתן].