העולם עשוי להיראות מלא באלילים ובהצלחה של עובדיהם, אך למעשה תעשיית האלילות כולה היא מפגן של ריקנות וחוסר תוחלת. הנביא לועג לאבסורד שבעבודה הזרה, ומדגיש את הפער העצום שבין ההשקעה הרבה ביצירת האליל לבין חוסר האונים המוחלט שלו.
האומנים, יֹצְרֵי פֶסֶל, משקיעים מאמץ פיזי אדיר, כואב וטיפשי. הם עובדים בפרך, מרעיבים ומצמיאים את עצמם כדי לגלף חתיכת עץ, שאותה הם מנצלים במקביל גם כדי לאפות לחם ולהתחמם [צאינה וראינה]. מעשה היצירה הזה הוא חסר משמעות, והיוצרים יחד עם הפסלים שהם עושים נחשבים לתוהו ולאפס [אבן עזרא, מצודת דוד]. יש הרואים בכך פנייה לכת מסוימת וסכלה במיוחד, המייחסת אלוהות של ממש לחומר הפיזי של הפסל עצמו [מלבי"ם].
מושא ההערצה של אותם אומנים מכונה וַחֲמוּדֵיהֶם. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לפסלים עצמם, שאותם העובדים אוהבים, חומדים ומעצבים בצורה יפה ומושכת את העין [רד"ק, אבן עזרא]. גישה אחרת מסבירה שהחמידה מתייחסת לחומרי הגלם היקרים, כמו כסף וזהב, שמהם עשויים הפסלים. חומרים אלו יכלו להביא תועלת רבה לאדם, אך ברגע שהפכו לאלילים הם איבדו כל ערך ואינם מועילים כלל [שד"ל בשם אלישע חיים זאמאטו]. מנגד, ישנו פירוש פילוסופי הטוען כי מדובר בפסלים שנעשו כקמעות, מתוך אמונה כוזבת שהכוכבים "חומדים" את הצורות הללו וישפיעו עליהן כוח רוחני [מלבי"ם].
בניגוד לעם ישראל המשמשים כעדיו של ה', לעולם העבודה הזרה יש עדים משלו שעליהם נאמר וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסלים עצמם מעידים על חוסר התוחלת שלהם. העובדה שהם אינם מסוגלים לראות, לשמוע או לדעת דבר, ואפילו אינם יכולים להציל את עצמם משריפה, היא עדות ניצחת לאפיסת כוחותיהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים שהאומנים והעובדים הם העדים של עצמם. הם אלו שמעידים זה על זה, שהרי הם יודעים היטב שגוש העץ או המתכת שזה עתה יצרו במו ידיהם אינו רואה ואינו יודע [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
תכליתה של עדות אילמת זו היא לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. ההכרה באפסות האלילים תוביל בסופו של דבר לבושת פנים מוחלטת של היוצרים והעובדים [רש"י, רד"ק]. ואף אם נראה לעיתים שעובדי האלילים מצליחים בעולם, הצלחה זו היא זמנית בלבד ונועדה רק כדי להעצים את המפלה ואת הבושה העתידית שלהם [אהבת יהונתן].