תארו לעצמכם אדם שעובד שעות על גבי שעות, מתאמץ, מזיע ואפילו שוכח לאכול ולשתות, רק כדי לגלף בובה מעץ. ואז, אחרי כל העבודה הקשה הזו, הוא מתחיל להתפלל אליה! נשמע לכם הגיוני? הנביא מסביר עד כמה העבודה הזרה היא חסרת תועלת. הוא מספר על יֹצְרֵי פֶסֶל, אותם אומנים שמשקיעים מאמץ אדיר ביצירת אלילים מעץ, בזמן שמאותו עץ בדיוק הם משתמשים גם כדי להדליק אש, להתחמם או לאפות לחם.
האנשים האלה משקיעים ומקשטים את הפסלים, שמכונים וַחֲמוּדֵיהֶם, כי הם מעצבים אותם בצורה יפה, אוהבים אותם וחומדים אותם. אבל הפסלים האלה הם בעצם ההוכחה הכי טובה לכך שאין בהם שום כוח, ועליהם נאמר וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה. הפסל עצמו מעיד על עצמו שהוא לא שווה כלום, כי הוא לא יכול לראות, לא מסוגל לשמוע, לא מבין שום דבר, ואפילו לא יכול להציל את עצמו משריפה. בסופו של דבר, כל ההשקעה הזו היא לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. כשהאנשים יבינו שהאלילים שלהם הם פשוט כלום ושום דבר, הם ירגישו בושה גדולה מאוד על כך שהאמינו בהם במקום להאמין בה׳.