הנביא מפנה את לעגו המושחז כלפי יצרני פסלי העץ, ומתאר לפרטי פרטים את תהליך עבודתם השגרתי כדי להמחיש את האבסורד שבהשתחוות לבול עץ. לאחר שהזכיר קודם לכן את פסלי האבן והמתכת, הוא עובר לתאר את עבודתו של חָרַשׁ עֵצִים, הנגר.
תחילה, הנגר נָטָה קָו, מותח חבל מידה כדי להעריך ולתכנן את המידות הנדרשות לפסל [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. לאחר מכן יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, כלומר הוא מסמן על העץ את גבולות התבנית שהוא מבקש לחתוך. באשר למשמעות המילה שֶׂרֶד, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים: הגישה המרכזית היא שמדובר בחוט צבוע או בצבע אדום שבו הנגר מסמן את קווי החיתוך הישרים [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא]. דעה נוספת מציעה שמדובר במעין מחט המשמשת לשריטת קווי המתאר על העץ [מלבי"ם, שד"ל], בעוד פירוש אחר גורס כי מדובר במסור שבעזרתו הנגר מיישר את העץ [רש"י].
בשלב הבא, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת, האומן משתמש בכלי נגרות, כדוגמת אזמל או מקצועה, כדי לקלף, לחתוך ולהחליק את פני העץ [רוב הפרשנים]. יש המציינים כי כלים אלו משמשים גם לשרטוט קווים ישרים [אבן עזרא]. כדי להשלים את המלאכה ולעצב צורות עגולות ויפות, וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ, הוא נעזר במכשיר המחוגה [רוב הפרשנים]. אגב כך, יש המציינים כי השינוי בניקוד בין הפעם הראשונה שהמילה יְתָאֲרֵהוּ מופיעה בפסוק (בחטף פתח) לפעם השנייה (בחטף קמץ) נועד להדגיש את הפעולה הכפולה מבחינה סגנונית [שד"ל, מנחת שי].
תוצרת עבודתו של הנגר היא וַֽיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם. הפסל מעוצב בדמות אדם, שכן צורתו של האדם נחשבת למפוארת והיפה מכל שאר בעלי החיים [רד"ק, מצודת דוד]. יש המדייקים כי המילה אִישׁ מתייחסת לעצם המבנה והצורה של קיום כלשהו, בעוד המילה אָדָם מכוונת ספציפית ליופיו הייחודי של המין האנושי [מלבי"ם]. גישה פרשנית ייחודית מציעה כי המילה "אדם" כאן מכוונת לאישה, שהיא תפארתו של בעלה [רש"י].
בסופו של דבר, מטרת כל ההשקעה הזו היא אחת: לָשֶׁבֶת בָּיִת. כאן טמון הלעג החריף של הנביא. האדם טורח להעניק לעץ צורה אנושית מפוארת, אך בניגוד לאדם החי, הפסל חסר יכולת תנועה. הוא אינו יכול לצאת החוצה, ונגזר עליו לשבת קבוע במקומו בתוך הבית מבלי לזוז [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הכתוב מתאר זאת בלעג, כאילו הפסל הוא מלך מעונג שתפארתו היא רק לשבת בארמונו ולקבל את שריו [שד"ל]. בנוסף, יש מי שרואים במילים אלו רמז מוסרי, המשווה את הפסל לאישה מכובדת שתפארתה היא הישיבה בביתה פנימה [רד"ק, שד"ל].