כדי להמחיש את הטרחה העצומה ואת האבסורד שבעבודת האלילים, הנביא סוקר לאחור את תהליך יצירת הפסל, החל משלב בחירת חומרי הגלם ועד לנטיעת העץ, ומדגיש כי מדובר בתהליך טבעי לחלוטין המשולל כל קדושה [שד"ל, רד"ק, מלבי"ם].
תחילה, עובד האלילים יוצא אל היער לִכְרָת־לוֹ אֲרָזִים, מתוך מטרה לבחור את העצים המשובחים ביותר לפסלו [רד"ק, מצודת דוד]. לאחר מכן, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן. רוב הפרשנים מסכימים כי אלו שמות של אילני סרק או עצי בניין גדולים, כאשר יש המזהים את האלון כעץ ערמון [רד"ק] ואת התרזה כעץ בעל תכונות קושי מיוחדות [שד"ל].
לגבי הפעולה וַיְאַמֶּץ־לוֹ בַּעֲצֵי־יָעַר, קיימות מספר גישות מרכזיות. גישה אחת מסבירה כי מאחר שעצים כמו תרזה ואלון אינם חזקים כמו הארז, החרש נאלץ להשתמש בעצים אחרים מהיער כדי לעשות לפסל חיזוקים או תוספות נוי [רש"י, מצודת דוד]. גישה שנייה מפרשת שהמילה "לו" מתייחסת לאדם עצמו, אשר מתאמץ, טורח ובורר לעצמו את העצים הטובים והמתאימים ביותר מתוך היער [רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ, אבן עזרא]. זווית ייחודית מציע פירוש אחר, לפיו תיאור זה רומז לפעולת הרכבת אילנות. עובדי האלילים היו מרכיבים ענפים של עץ אחד על גזע של עץ ארז כדי לגרום לו לצמוח במהירות בלתי רגילה, ואז הציגו את הצמיחה המהירה כנס אלוהי המוכיח את כוחו של הפסל [אהבת יהונתן].
הטרחה האנושית מגיעה לשיאה כאשר האדם אינו מסתפק בכריתת עצים קיימים, אלא נָטַע אֹרֶן – הוא שותל מראש נטיעה וממתין שנים רבות עד שתגדל ותהיה ראויה לשמש כפסל [מצודת דוד, רש"י]. האֹרֶן מזוהה כמין אילן סרק שנוח למלאכת החרש [רד"ק, מצודת ציון], כעץ יער גדול הדומה לברוש [שטיינזלץ], ככינוי לשתיל צעיר [רש"י], או כשם קיבוצי ליער שלם של ארזים [מלבי"ם].
בסופו של דבר, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבין מילים אלו כפשוטן: מי הגשמים הם אלו שמצמיחים את העץ. עובדה זו באה לשלול את טענת עובדי האלילים לקדושה עצמית או ניסית של העץ, שהרי הוא גדל בדרך הטבע הרגילה [מלבי"ם]. מעבר לכך, טמון כאן יסוד אמוני: אף על פי שהאדם נוטע את העץ במטרה לעשות ממנו עבודה זרה, ה' מוריד גשם ומצמיח אותו משום ש"עולם כמנהגו נוהג". חוקי הטבע ממשיכים לפעול גם כשהאדם חוטא, אך לבסוף עתידים הרשעים לתת את הדין על מעשיהם [רד"ק, מצודת דוד]. פירוש חלופי, המבוסס על השפה הארמית והערבית, מציע כי המילה גֶשֶׁם כאן משמעותה "גוף", כלומר הפסוק מתאר כיצד גוף העץ ועוביו הולכים וגדלים [רד"ק, אבן עזרא].