ריבונותו המוחלטת של ה' על הבריאה מאפשרת לו לשדד את מערכות הטבע ולהתגבר על כל חכמה אנושית. כאשר בני אדם מנסים לחזות את העתיד בהסתמך על חוקי הטבע, על הכוכבים או על כישוף, ה' משבש את חישוביהם, חושף את אפסות הבנתם ומוכיח כי הוא לבדו מנהיג את ההיסטוריה.
המילה מֵפֵר מבטאת מניעה וביטול [מצודת ציון]. מכיוון שה' הוא זה שנטה את השמים וברא את חוקי הטבע, בידו הכוח המלא להפר ולבטל אותם כרצונו [רש"י, מלבי"ם]. ה' מבטל את האֹתוֹת, שהם סימני השמים והתחזיות האצטגניניות המבוססות עליהם [רד"ק, שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בַּדִּים מתייחסת לחוזי כוכבים הממציאים דברים מלבם, והיא נגזרת מלשון שקר וכזב, שכן פעמים רבות נבואותיהם מתבדות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, שטיינזלץ]. ה' מחליף במכוון את ההנהגה השמימית כדי שאותם חוזים יטעו [רש"י]. לצד זאת, קיימים פירושים נוספים למילה: יש הסבורים כי מדובר בכוהני אלילים שהיו לובשים אפוד עשוי בד [מלבי"ם], או באנשים בעלי כוח רוחני להתבודד, מלשון בדד, ולחזות את העתיד שלא בדרך חכמה מסודרת [אבן עזרא]. מבחינה היסטורית, הדברים מכוונים לאצטגניני בבל המפורסמים, שהבטיחו למלכם כי העיר לא תיפול, ולכן המלך חגג במשתה במקום לשמור עליה, אך ה' הפר את עצתם [רש"י, רד"ק, שד"ל].
לגבי הקֹסְמִים, יש המפרשים כי אלו מכשפים וחוזים [רד"ק, מצודת ציון], ויש הרואים בהם חכמי מזלות הגוזרים בביטחון מה יקרה בעתיד [אבן עזרא]. ה' יְהוֹלֵל אותם, כלומר מבלבל את דעתם ומוליך אותם שולל, כך שכאשר תחזיותיהם נכשלות הם נראים כמשוגעים והוללים [מלבי"ם, מצודת דוד, מצודת ציון, שטיינזלץ].
הפסוק ממשיך ומתאר את ה' כמֵשִׁ֧יב חֲכָמִ֛ים אָח֖וֹר. זהותם של אותם חֲכָמִ֛ים נתונה לפרשנויות שונות: יש המזהים אותם עם מגידי עתידות הקוראים בכבד ובכתף של בעלי חיים [אבן עזרא], ויש הסבורים כי אלו יועציו הפוליטיים של המלך [שד"ל]. גישה אחרת מציעה כי אלו הם חוקרי הטבע, הבוחנים את העולם מהסיבה אל התוצאה; כאשר ה' משנה את חוקי הטבע, שיטותיהם קורסות [מלבי"ם]. דעה נוספת גורסת כי המונחים בדים, קוסמים וחכמים הם בסך הכל כפל עניין במילים שונות לאותה קבוצה של חכמי בבל [רד"ק].
בעוד שדרכם של חכמים היא להתקדם ולהחכים, ה' משיב אותם לאחור אל עבר הטיפשות [מצודת דוד]. כאשר דבריהם אינם מתקיימים, הם נסוגים לאחור מרוב בושה [שד"ל]. לפי הגישה המזהה אותם כחוקרי טבע, כאשר התוצאה הטבעית המצופה אינה מתרחשת, הם נאלצים ללכת לאחור כדי לחפש את הסיבה, ואז מגלים שאין לדבר סיבה טבעית אלא זוהי אצבע אלוהים [מלבי"ם]. לבסוף, ה' וְדַעְתָּ֥ם יְסַכֵּֽל הופך את חכמתם לסכלות ושטות, והם מגלים כי כל מחשבותיהם ועצותיהם היו מופרכות מיסודן [מצודת דוד, מצודת ציון, שד"ל, שטיינזלץ].