האיוולת העמוקה שבעבודת האלילים נובעת מאטימות פנימית מוחלטת, המונעת מבני האדם להסיק מסקנות הגיוניות ופשוטות, כמו האבסורד שבהשתחוות לבול עץ שחציו השני שימש זה עתה להסקה ולאפיית לחם [צאינה וראינה].
האטימות מבוטאת במילה טַח, שמשמעותה מריחה, כיסוי או טיוח, בדומה לטיוח קירות הבית [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה לִבֹּתָם היא צורת הרבים של המילה לב [מצודת ציון].
קיימת הקבלה מדויקת בין שני סוגי חוסרים תפיסתיים אצל עובדי האלילים. לֹא יָדְעוּ מתייחס לידיעה הנרכשת באמצעות החושים והניסיון, והיא חסרה משום שטַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם – עיניהם הפיזיות מכוסות ואינן קולטות את המציאות. לעומת זאת, וְלֹא יָבִינוּ מתייחס להבנה השכלית ולהסקת מסקנות הגיוניות, והיא חסרה משום שמֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם – כוחות השכל והתבונה הפנימיים שלהם אטומים [מלבי"ם]. בהקשר זה, יש הממקמים את ה"ידיעה" בחלקו הקדמי של המוח, ואת ה"בינה" בחלקו האמצעי [אבן עזרא]. כאשר החושים והשכל גם יחד לקויים, אין זה פלא שהם אינם מסוגלים לזהות את הבלות אמונתם [מלבי"ם].
באשר לגורם לאותה אטימות, הדבר תלוי באופן קריאת הפועל טַח. גישה אחת רואה בו פועל יוצא, כלומר ישנו גורם חיצוני שטייח ואטם את עיניהם [אבן עזרא, רד"ק]. לפי גישה זו, הפרשנים נחלקים לגבי זהות הגורם: יש הסבורים כי ה' הוא זה שאטם את ליבם כעונש [אבן עזרא, רד"ק], בעוד אחרים טוענים כי יצרם הרע הוא שהסית אותם, גבר על שכלם וטייח את עיניהם מראות את האמת [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, קיימת גישה דקדוקית הרואה במילה טַח פועל עומד, המתאר פשוט את המצב הנתון והטבעי שבו עיניהם כבר אטומות וסתומות [שד"ל].