אדם לוקח את שארית העץ ששימש אותו לצרכיו היומיומיים, ובתהליך של עיוורון רוחני הופך את החומר הגלמי הזה לישות אלוהית. הוא משתעבד ליציר כפיו, משתחווה לו, ומשליך עליו את תקוותו לישועה והצלה.
המילה וּשְׁאֵרִיתוֹ מתייחסת לשיור, כלומר לשארית העץ שנותרה לאחר שהאדם השתמש בחלקיו האחרים לצרכים פשוטים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מתוך שארית זו הוא לְאֵל עָשָׂה – הוא יוצר לעצמו אלוהים כפי שעולה בדמיונו ובמחשבתו [אבן עזרא]. הפרשנים מסכימים כי המילה לְפִסְלוֹ מופיעה מיד לאחר מכן כדי לפרש ולהבהיר את כוונת הכתוב: הפסל שהוא חוצב בעץ הוא-הוא האל שלו.
עם זאת, קיימת גישה הרואה בכפילות המילים לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ רמז לשתי גישות שונות של עובדי עבודה זרה. הגישה הראשונה היא של אנשים המאמינים שהעץ עצמו הוא אלוהות של ממש (לְאֵל עָשָׂה), ואילו הגישה השנייה היא של אנשים הרואים בפסל רק אמצעי גשמי או סגולה שנועדו להמשיך שפע מכוחות עליונים ומכוכבים (לְפִסְלוֹ) [מלבי"ם].
תיאור הפולחן עצמו בא לידי ביטוי במילים יִסְגָּד־לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ. גישה אחת מסבירה כי מדובר בכפל עניין במילים שונות, או בתיאור של תנוחות גוף שונות המבטאות שעבוד: יִסְגָּד משמעו כריעה, ואילו וְיִשְׁתַּחוּ מתאר השתטחות מוחלטת בפישוט ידיים ורגליים [רד"ק].
לעומת זאת, בהמשך לחלוקה לשתי כיתות של עובדי אלילים, יש המפרשים כי גם הפעולות הפיזיות מובחנות זו מזו בהתאם לאמונה. הפעולה של יִסְגָּד היא פעולה של סגולה בלבד, הנעשית כלפי פסל שמשמש כצינור לכוחות עליונים, בעוד שהפעולה של וְיִשְׁתַּחוּ מיוחדת לאלו המאמינים שהפסל הוא אל של ממש, שכן השתחוויה נעשית לשם אלוהות [מלבי"ם]. לבסוף, לאחר כל הפעולות הללו, האדם וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי, כשהוא מבקש ישועה מן העץ שיצר במו ידיו.