עובד האלילים שקוע בעיוורון פנימי עמוק, המונע ממנו לראות את חוסר ההיגיון שבמעשיו. הוא משקיע את אמונתו בחומרים חסרי ערך, ואינו מסוגל להכיר באבסורד שבהשתחוויה לפסל שהוא עצמו יצר.
הביטוי רֹעֶה אֵפֶר מתפרש בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באדם העוסק בדבר מזיק וחסר תועלת, בדומה לרועה המנסה להאכיל את בהמותיו באפר במקום בעשב, או לאדם הרועה את הרוח [רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא שהשוטה לוקח את הפסל, שחציו נשרף והפך לאפר, וממליך אותו להיות לו לרועה, למנהיג ולמפרנס [רש"י, מצודת דוד]. פירוש נוסף קושר את המילה רֹעֶה ללשון רֵעוּת, כלומר אדם המתחבר ומתיידד עם עבודה זרה שהיא כולה אפר [רש"י]. מנגד, קיימת זווית פילוסופית שלפיה האפר מסמל את הגוף החומרי שסופו להתפרק. האדם החוטא מנהיג את חייו סביב תאוות הגוף והאפר, במקום לטפח את נפשו האלוהית והשכלית [מלבי"ם].
מצבו העגום של עובד האלילים נובע מכך שלֵב הוּתַל הִטָּהוּ. המילה הוּתַל מבטאת שוטות, לעג והונאה. יצרו הרע ולבו המהתל והטיפש מסיתים אותו ומעקמים את חשיבתו [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה הִטָּהוּ מדגישה את הסטייה מן הדרך הישרה, שכן פועל זה משמש במקרא תמיד בהקשר שלילי ולגנאי [אבן עזרא]. הלב המהתל גורם לאדם לחשוב שהוא נחות מפסל עץ ואבן, עד שהוא נכנע לפניו [מלבי"ם].
התוצאה ההרסנית היא שוְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי. האומן שעשה את הפסל שקוע כל כך בטעותו, עד שאינו מסוגל להתנתק ממנה ולהציל את עצמו. הוא אינו עוצר לחשוב ולומר לעצמו שהדבר שיצר במו ידיו ואשר בו הוא מחזיק בימינו, הוא שקר מוחלט וחסר כל תועלת [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל]. אף על פי שהשקר גלוי וברור לעין, כאילו הוא חקוק על ידו הימנית, אנשים ממשיכים בעיוורונם לעבוד את אליליהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].