האיוולת שבעבודת האלילים נחשפת במלוא מערומיה כאשר האדם לוקח עץ אחד, משתמש בחלקו לצרכים גופניים ויומיומיים, ואת שאריתו הופך לאל. אותו עץ שנועד לשמש כפסל אינו קונה שום קדושה, אלא מתנהג על פי חוקי הטבע הרגילים ומספק לאדם הנאות חומריות פשוטות.
מתוך העץ השלם, האדם לוקח את חֶצְיוֹ, כלומר רק את מקצתו, לשימוש חולין [רד"ק, מצודת דוד]. הוא שורף אותו בְּמוֹ אֵשׁ, בתוך האש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ומפיק מאותו חצי של עץ שתי תועלות מרכזיות: הכנת מזון וחימום הגוף [רד"ק, שד"ל, צאינה וראינה]. עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, הוא צולה עליו בשר למאכל ואוכל עד כדי שובע, ללא שום קללה או חוסר באכילתו [מלבי"ם].
העובדה שחלק אחד של העץ משמש לצרכים בזויים וחלקו האחר לעבודה זרה, ממחישה את סכלותו של עובד האלילים. הוא מתפתה ומשמח את עצמו פעמיים: פעם אחת בהנאה הגופנית הרגעית מן האש, ופעם שנייה באשליה שהחצי הנותר של העץ יושיע אותו בעת צרה [רד"ק]. רעיון זה עומד בבסיס האיסור בתורה לשבור את אבני המזבח, כדי למנוע מצב שבו חצי אבן מתגלגל בביזיון ברחוב בעוד חציה השני משמש לקודש [צאינה וראינה].
האדם מתענג על האש הטבעית, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח. המילה הֶאָח מבטאת קריאה של שמחה ותענוג [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק]. הוא מכריז חַמּוֹתִי, מילה המבטאת פועל בעבר שמשמעותו שהתחממתי [שד"ל, מצודת ציון], ושמח על כך שגופו מתחמם [מצודת דוד].
לבסוף הוא אומר רָאִיתִי אוּר. המילה אוּר פירושה כאן שלהבת ואש [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. האדם חווה את שתי התכונות הטבעיות של האש, החום שאותו הוא מרגיש והאור שאותו הוא רואה בחושיו, מה שמוכיח שוב כי מדובר בעץ בוער רגיל ולא בנס [מלבי"ם]. הגישה המרכזית היא שהראייה כאן היא כפשוטה, שכן לאחר החימום נעים לאדם להביט בלהבה [ביאור שטיינזלץ], אך יש המפרשים את המילה ראיתי במשמעות של רווחה והצלה מרע [אבן עזרא בשם רב סעדיה גאון].