הבטחתו של ה' ניצבת בניגוד מוחלט לתחזיותיהם של חוזי הכוכבים וחוקי הטבע. בעוד שאלו מורים על שפלותה של ירושלים, ה' בוחר להפוך את המציאות, ולאמת ולהוציא אל הפועל דווקא את דבריהם של נציגיו הנאמנים [מלבי"ם]. הוא מֵקִים, כלומר נותן קיום, ויַשְׁלִים, מביא לידי גמר, את נבואות הנחמה.
בביאור זהותם של עַבְדּוֹ ומַלְאָכָיו (שלוחיו), הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעַבְדּוֹ מתייחס לנביא ישעיהו עצמו, בעוד שמַלְאָכָיו הם יתר הנביאים שניבאו על בניין הבית השני לאחר מפלת בבל. מנגד, יש המפרשים כי עַבְדּוֹ הוא משה רבנו, ומַלְאָכָיו הם מלאכים ממש, כדוגמת המלאך שהבטיח ליעקב ששמו יהיה ישראל. לפי פירוש זה, ה' מבהיר שכשם שקיים את הבטחת המלאך ההוא, כך יקיים את דברי נביאיו [רש"י]. גישה נוספת מחלקת בין המושגים ומסבירה כי עַבְדּוֹ הוא הצדיק העובד את ה' וגוזר גזרות החלטיות (דְּבַר) שה' מקיים, כפי שעשה אליהו הנביא. לעומתו, מַלְאָכָיו הם הנביאים, אשר מוסרים עֲצַת שליחות שנועדה להביא את העם לאמונה [מלבי"ם].
תוכן הבטחתם של הנביאים מתבטא במילים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה לִירוּשָׁלִַם אינה דיבור ישיר אל העיר, אלא נבואה בעבור או על ירושלים. הנביאים מבשרים כי ירושלים תּוּשָׁב, כלומר תיושב מחדש ותושביה ישובו אליה, וערי יהודה ייבנו מחדש.
בסיום ההבטחה מכריז ה': וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם. המילה חָרְבוֹתֶיהָ נגזרת מלשון חורבה. רוב הפרשנים סבורים כי כינוי השייכות חוזר אל ירושלים שהוזכרה קודם לכן, ויש המוסיפים כי ה' בכבודו ובעצמו יקומם את חורבות המקדש והעזרות שבירושלים [מלבי"ם]. עם זאת, קיימת דעה כי הכוונה היא לחורבותיה של כל עיר ועיר בערי יהודה [אבן עזרא].