הפסוק מציג את כוחו המוחלט של ה' להפוך את סדרי בראשית ולשנות את המציאות האנושית והטבעית מן הקצה אל הקצה. כשם שה' מסוגל להפריח את המדבר השומם, כך בכוחו לייבש לחלוטין מקומות השופעים מים, ובכך להחריב את המעצמות הבנויות והחזקות ביותר, ולעומתן לבנות מחדש את ההרוסות [ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
המילה לַצּוּלָה פירושה למצולה, מקום עמוק שיש בו ריבוי של מים והמיה [מצודת ציון, שד"ל]. הציווי חֳרָבִי משמעותו התייבשי, כלומר סילוק הלחלוחית, והמילה אוֹבִישׁ מצביעה על שלב חמור יותר של יובש מוחלט וגמור [מלבי"ם, מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמצולה והנהרות אינם אלא משל למעצמת בבל. בבל נמשלה למצולת ים מכמה סיבות: מבחינה גיאוגרפית היא ממוקמת בבקעה עמוקה ויושבת על נהרות רבים [רד"ק, רש"י], ומבחינה רעיונית היא הייתה מלאה ושופעת באנשים, בהמון רב ובהון עצום, ממש כשם שהמצולה מלאה במים [אבן עזרא, מצודת דוד]. בבל נתפסה כמקום מוגן ומצליח שבו המים מתאספים בדרך הטבע, ולכן הפגיעה בה נחשבת לנס של שינוי הטבע [מלבי"ם].
כאשר ה' אומר לבבל חֳרָבִי וכן וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ, הכוונה היא לגזירת חורבן ושממון. התייבשות המים משולה להריגת אכלוסייתה העצומה ואובדן צבאותיה, כך שלא יישאר בה כל טוב [רש"י, רד"ק, שד"ל]. מהלך זה יצא לפועל על ידי כורש מלך פרס, שכבש את בבל והחריב אותה, ובמקביל נתן לישראל את הרשות לשוב ולבנות את ירושלים החרבה [מלבי"ם, רד"ק].
מנגד, גישה פרשנית אחרת מציעה כי ייבוש הנהרות אינו רק משל ציורי, אלא מתאר אירוע היסטורי ממשי. לפי פירוש זה, הפסוק רומז לתחבולה הצבאית המפורסמת של כורש, אשר הטה את מימי נהר פרת לאפיק אחר, וכך יכול היה להעביר את צבאו בתוך תוואי הנהר היבש ולכבוש את בבל [שד"ל].