ההבטחה לשגשוג ולצמיחה רוחנית וגשמית מומחשת באמצעות שילוב של שני דימויים מעולם הצומח, המבטאים יחד התפתחות מהירה לצד יציבות מתמדת.
בביאור מילות הפסוק, חָצִיר הוא דשא ועשב, עֲרָבִים הם עצי סרק מסוג ערבת נחל, והביטוי יִבְלֵי מָיִם משמעו פלגי מים [מצודת ציון]. המילה בְּבֵין מתפרשת במשמעות של "בתוך", כאשר האות בי"ת בתחילתה משמשת כתוספת ביאור לשונית [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם]. יש המציינים מסורת קריאה שבה נכתב "כבין" באות כ"ף, כלומר שיצמחו "כמו" חציר, אך הגרסה המקובלת והנכונה היא באות בי"ת [מנחת שי, אבן עזרא, שד"ל, חומת אנך].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג משל על ריבויים והצלחתם של ישראל, או על התפשטות ברכת ה' ורוחו [אבן עזרא]. הצמיחה תהיה מהירה, מרובה וצפופה ממש כמו עשב [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. אולם, מאחר שדרכו של עשב להתייבש ולנבול במהירות, הפסוק משלים את התמונה עם הדימוי השני: כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם. בניגוד לעשב הפשוט, צמיחתם תגבה למעלה והם יהיו חזקים, מוצקים ורעננים לאורך ימים, כעצי ערבה השתולים בתנאים המיטביים על פלגי מים [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם].
לצד זאת, ישנם פרשנים הרואים בביטוי בְּבֵין חָצִיר רמז לסביבה החיצונית שבה מתרחשת הצמיחה. לפי גישה זו, אף על פי שישראל יצמחו בתוך אומות העולם הדומות לחציר יבש, הם עצמם יבלטו כערבים השואבים שפע רוחני וקדושה ממקור מים [מלבי"ם]. כיוון פרשני נוסף קובע כי המילה חָצִיר רומזת באופן ספציפי לעמלק, ובתוך סביבה זו ישראל יצמחו ויתרבו על ידי גרים שיתווספו אליהם [רש"י]. לבסוף, היציבות של אותה צמיחה מבורכת, הכוללת חכמה ועושר, אינה מובטחת מאליה אלא תלויה לחלוטין בחיבור אל התורה, אשר נמשלה בפסוק למים המחייה את הערבים [אדרת אליהו].