האבסורד שבעבודת האלילים נחשף במלוא עולבו כאשר מתבוננים במקורו של הפסל. אותו עץ ממש, שנועד לספק את צרכיו הגופניים והבסיסיים ביותר של האדם, משמש במקביל ליצירת אלוהות.
בתחילת התהליך, האדם משתמש בעץ לְבָעֵר, כלומר להדלקה והבערת אש [אבן עזרא ומצודת ציון]. חלק מהעץ, או החתיכות והשבבים שנפסלו במהלך גילוף האליל, משמשים לצרכי חול פשוטים [רש"י ורד"ק]. האדם לוקח מהעצים ומתחמם לאורם, כפי שמציינת המילה וַיָּחָם הנגזרת מלשון חמימות (ונקראת בקמץ חטוף) [רד"ק ומצודת ציון]. לאחר מכן הוא יַשִּׂيق, מבעיר ומסיק את התנור באש העולה למעלה [שד"ל ומצודת ציון], ואופה לחם.
מתוך שארית אותו העץ בדיוק, האדם מכין לעצמו אליל. מציאות זו מהווה טענה לוגית מוחצת נגד האמונה שלעץ יש קדושה עצמית או שהוא נכרת בשעה בעלת כוח רוחני. שהרי, אם העץ היה קדוש, כיצד ייתכן שחציו האחד מופרש לקדושה ואילו חציו השני נשרף ונוהגים בו מנהג ביזיון? האירוניה מתעצמת לנוכח העובדה שהחלק הנבזה והנשרף מעניק לאדם תועלת מוחשית של חום ושובע, בעוד שהחלק הנעבד לא מועיל לו כלל [אברבנאל].
הנביא כופל את דבריו בסוף הפסוק כדי להתייחס לשתי תפיסות שונות של עבודת אלילים [מלבי"ם]:
החלק הראשון, אַף־יִפְעַל־אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ, מכוון לאלו המאמינים שהפסל עצמו הוא האל. לכן נעשה שימוש בפועל "יפעל", המבטא את ההשקעה המחשבתית והרוחנית ביצירה, ובפועל "וישתחוו", המציין כבוד עמוק לחפץ עצמו.
החלק השני, עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד־לָמוֹ, פונה לאלו שרואים בפסל רק ייצוג גשמי לכוח רוחני עליון. לכן נאמר "עשהו", פעולה המציינת רק את גמר המלאכה הפיזית, והמילה וַיִּסְגָּד – מילה שמקורה בשפה הארמית ומשמעותה השתחוויה [אבן עזרא, שד"ל ומצודת ציון] – המבטאת כפיפה פחותה שנועדה רק להשגת תועלת מעשית.
הפסוק נחתם במילה לָמוֹ, שהיא לשון רבים, למרות שקודם לכן דובר על פסל יחיד. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לפסילים באופן כללי [רד"ק ומצודת דוד], או שהשימוש בלשון רבים נעשה כדרך של כבוד, בדומה לשימוש במילה "אלוהים" [שד"ל].