חזון הנבואה מציג תקופה של התעוררות רוחנית עמוקה, שבה המונים יבקשו קרבה לבורא ויתגאו במורשת האבות. התיאור מציג דרכים שונות שבהן בני אדם יבטאו את מחויבותם העמוקה לה' ולעמו, כאשר כל ביטוי משקף מדרגה אישית, לאומית או אוניברסלית אחרת.
הפרשנים מתייחסים למספר מילים בפסוק: הפועל יְכַנֶּה מתפרש כשם של כבוד ומעלה המתווסף לשמו המקורי של האדם [מלבי"ם], או פשוט כשם נרדף לפועל "יקרא" [שד"ל, אבן עזרא, מצודת ציון]. הביטוי יִכְתֹּב יָדוֹ מתפרש ככתיבה ממשית, כאילו נכתב "יכתוב בידו" [אבן עזרא], והוא מסמל התחייבות גמורה, בדומה לאדם החותם על שטר שעבוד [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מחלק את האנושות או את העם לקבוצות רוחניות שונות. יש המפרשים זאת כארבע קבוצות מובחנות בעם ישראל: זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי מתייחס לצדיקים גמורים שמאז ומעולם היו נאמנים לה'. וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב מכוון לבניהם של רשעים שבחרו לנטוש את דרך אבותם הרעה וללכת בדרך הישר, או לאנשים שאינם סומכים על זכויותיהם האישיות אלא נשענים על זכות האבות [חומת אנך]. וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' אלו בעלי התשובה שמחייבים את עצמם בכתב לשוב למוטב, ואילו וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה מתייחס לגרים שבוחרים להסתפח לעם ישראל ולקחת על עצמם את שמו [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא].
מנגד, יש המרחיבים את החזון גם לאומות העולם ולמדרגות רוחניות. החלק הראשון של הפסוק מתאר גויים שיכירו בה' ויכריזו על נאמנותם אליו, גם אם לא יקבלו את התורה במלואה. החלק השני מתאר את המון העם היהודי שישמור על דת אבותיו. החלק השלישי והרביעי מתארים יחידי סגולה שיקדישו את כל מעשיהם לה' לבדו, ובתמורה יזכו לשם "ישראל" המעיד על כך שהם שולטים על הטבע [מלבי"ם].
גישה נוספת רואה בפסוק תיאור של התעוררות לאומית וגאוות יחידה. העם השב לארצו יתפאר בייחוסו הקדוש לעיני הגויים, וכל אחד יכריז כי הוא שייך לה' [רד"ק, אבן עזרא]. פירוש זה נקשר היסטורית לימי נחמיה, אז כרתו העם אמנה בכתב ידם לשמור את התורה ולהתרחק מהתבוללות, והתגאו בהיותם בני יעקב וישראל [שד"ל].
בנוסף, יש מי שרואה בפסוק ניגוד חריף בין כוונות למעשים. וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב רומז לאנשים שמוכנים אמנם למסור את נפשם על אהבת ה', אך מעשיהם בפועל רעים. השם "יעקב" נדרש כאן מלשון עוקבה ומרמה, שכן פיהם ולבם אינם שווים. לעומתם, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' מתייחס לאלו שמעשי ידיהם טובים בפועל, ולכן הם זוכים לשם "ישראל" המבטא שררה ומעלה רמה [אהבת יהונתן]. פירוש אחר למעשה הידיים רואה בכך רמז לעבודת הקודש של סופרי סת"ם, הכותבים ספרי תורה, תפילין ומזוזות כדי לייחד את שם ה' בעולם [חומת אנך].