נבואה זו משתמשת בדימוי העוצמתי של מים המחיים אדמה חרבה, כדי להמחיש את השפע האלוהי העתיד לרדת על עם ישראל. הכתוב מקביל בין התחייה הפיזית של הטבע לבין ההתעוררות הרוחנית והגשמית של דורות העתיד.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: אצק משמעו יציקה ושפיכה [מצודת ציון, שד"ל], צמא מתייחס לקרקע צחיחה ושדה הצמא למים [שד"ל, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ונוזלים הם מים נוטפים וזורמים [מצודת ציון, מלבי"ם], יבשה היא מקום יבש, וצאצאיך הם הבנים היוצאים ממך [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכשם שהמים נספגים באדמה, מרווים אותה ומצמיחים את יבולה במהירות, כך השפע האלוהי יחלחל אל תוך בני העם, ירווה אותם ויצמיח אותם [רש"י, צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ].
קיימות גישות שונות להבנת הכפילות בין רוחי לבין וברכתי. יש הסבורים כי מדובר בכפל עניין, ורוח ה' היא למעשה הרצון, ההשגחה והברכה עצמה [מצודת דוד, שד"ל]. לעומתם, פרשנים אחרים מחלקים בין הצרכים השונים של העם בגלות. רוחי מסמל את השפע הרוחני, רוח הקודש והנבואה, שנועד להרוות את הצימאון של הנפש לדבר ה'. לעומת זאת, וברכתי מסמל את השפע הגופני והחומרי, הכולל את הישועה, החירות והטוב הארצי [רד"ק, אברבנאל, אבן עזרא]. גישה נוספת רואה ברוחי את רוח החיים, שתביא לריבוי טבעי עצום של העם ולשמירה עליהם מפגעים, בדומה לאיכר המייחל לגשם שיצמיח וישמור על תבואתו [אברבנאל].
הבחנה מעניינת נוספת מנגידה בין חכמה לעושר. רוחי מסמל את החכמה, שניתן להשפיע ממנה שפע רב בבת אחת, בדומה למים רבים הנשפכים על יבשה ונבלעים בה היטב. לעומת זאת, וברכתי מסמל את העושר החומרי, שאותו יש להעניק בהדרגה, שכן שפע פתאומי עלול להזיק, ממש כפי ששתייה מרובה ומהירה מדי עלולה לפגוע באדם צמא [אדרת אליהו].
הפרשנים עומדים גם על ההבדל בין זרעך לבין צאצאיך. יש המפרשים כי זרעך הם הבנים הבוגרים והמוכנים לנבואה, שעליהם תחול רוח ה'. בזכותם, השפע יגלוש וישפיע גם על צאצאיך, שהם הילדים הקטנים, ממש כפי שגשם היורד על שדה צמא זולג ומשקה גם את סביבותיו [מלבי"ם]. שפע רוחני זה עתיד לעורר תנועה גדולה של חזרה אל ה', שתקיף לא רק את הצדיקים והשבים בתשובה, אלא גם את אלו שהתבוללו בגלות, ואף תביא גרים רבים מאומות העולם להסתפח לעם ישראל [אברבנאל].