הנביא מציג את האבסורד העמוק וחוסר ההיגיון הבסיסי שבעבודת האלילים, כאשר עובד העבודה הזרה אינו מפעיל אפילו את השכל הישר כדי לבחון את מעשיו. המילים וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ מכוונות לשכל, שהוא העיקר [אבן עזרא]. האדם אינו נדרש לידע מופלג או להוכחות שכליות מורכבות; די בהתבוננות פשוטה בלבו כדי להכיר באיוולת שבהתנהגותו [מלבי"ם].
האדם מונה את השימושים היומיומיים שעשה בעץ: חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ (כאשר המילה בְּמוֹ משמעותה פשוט "בתוך" [אבן עזרא]). הוא השתמש בעץ לצרכיו הגופניים, כגון אפיית לחם ישירות על הגחלים [רד"ק] – כאשר הבצק נקרא לֶחֶם על שם סופו, לאחר האפייה [מצודת דוד] – ולצליית בשר.
לאחר מכן הוא לוקח את וְיִתְרוֹ, כלומר את החלק הנותר מן העץ [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. טמונה כאן אירוניה עוקצנית: במקום להקדיש לאלוהיו את החלק העיקרי של העץ מראש, הוא משתמש דווקא בשארית שנותרה במקרה, לאחר שסיפק את צרכיו החומריים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
את השארית הזו הוא הופך לתוֹעֵבָה. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בפסל מתועב ומשוקץ, שה' אוסר לעבוד לו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה שונה מפרשת את המילה באירוניה, במשמעות של דבר מוקדש ומופרש: לאחר שהאדם נהנה מן העץ לצרכיו היומיומיים, הוא לוקח את סרח העודף ומכריז עליו באופן מגוחך כעל חפץ קדוש האסור בהנאה [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף הוא משתחווה (המילה אֶסְגּוֹד משמעה אשתחווה [מצודת ציון]) אל בּוּל עֵץ. הפרשנים נחלקו בביאור מונח זה. הגישה המרכזית היא שהכוונה לענף או לצמח, מלשון "יבול" [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, שד"ל]. יש המפרשים זאת כצורה או כפסל [אבן עזרא], ואילו גישה אחרת רואה בביטוי תיאור של פחיתות החומר, ומפרשת זאת כעץ בלה ונפסד או כריקבון עץ [רש"י, מלבי"ם].