ישעיהו, פרק מ״ד, פסוק י״ט

עובד האלילים פועל בחוסר היגיון מוחלט שכן וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, כלומר אינו משתמש בשכלו ובהתבוננות פשוטה כדי להכיר באיוולת שבמעשיו. האדם מתאר כיצד השתמש בעץ לצרכיו הגופניים כאשר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ, בתוך האש, כדי לאפות על הגחלים בצק שנקרא לֶחֶם על שם סופו ולצלות בשר. הגיחוך מתגלה כאשר דווקא מתוך וְיִתְרוֹ, החלק הנותר במקרה לאחר סיפוק צרכיו החומריים, הוא בוחר ליצור את אלוהיו. את השארית הזו הוא הופך לְתוֹעֵבָה, בין אם כפסל משוקץ שה' אוסר לעובדו ובין אם כהכרזה מגוחכת על העודף כדבר קדוש ומופרש. לבסוף הוא מצהיר כי אֶסְגּוֹד, כלומר ישתחווה, לְבוּל עֵץ, בין אם מדובר בענף, בפסל מעוצב או בחתיכת עץ בלה ומרקיב.