הנביא מציג סאטירה חריפה ולעגנית כלפי עבודת האלילים, כשהוא מתמקד בתהליך הייצור הפיזי והמתיש של הפסל. דרך תיאור חולשותיו של האומן האנושי, נחשפת אפסותו המוחלטת של האליל, שכן חומרו וצורתו תלויים לחלוטין בבשר ודם.
התהליך מתחיל בעבודתו של חָרַשׁ בַּרְזֶל, אומן המתכות. הפרשנים נחלקו לגבי תפקידו המדויק בשלב זה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאומן מעצב את פסל הברזל עצמו, שנבחר בשל היותו חומר חזק ועמיד [מלבי"ם, מצודת דוד, שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי חרש הברזל אינו מכין את הפסל, אלא מייצר את כלי העבודה עבור חרש העצים שבהמשך יגלף את האליל [רד"ק, שד"ל].
האומן משתמש במַעֲצָד, שהוא כלי חיתוך גדול דמוי גרזן. לאחר מכן הוא מתיך ומרכך את המתכת, וּפָעַל בַּפֶּחָם – על ידי שימוש באש וגחלים לוהטות. השלב הבא הוא העיצוב, הנעשה וּבַמַּקָּבוֹת, שהם פטישים או כלים חדים המיועדים לנקב ולעצב את החומר [אבן עזרא, מלבי"ם]. בעזרת כלים אלו יִצְּרֵהוּ, מילה הנגזרת משורש יצירה, צורה וציור [רש"י, אבן עזרא, רד"ק], שכן הוא מחדש את החומר ומעניק לו את צורתו הסופית.
העבודה דורשת מאמץ פיזי אדיר, וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ, כלומר האומן משקיע את כל עוצמתו הפיזית ביצירת הפסל. מתוך שקיעותו הרבה במלאכה, הוא מגיע למצב של גַּם־רָעֵב וְאֵ֣ין כֹּ֔חַ לֹא־שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף. הפרשנים מסבירים כי האומן אינו עוצר לאכול או לשתות מתוך תשוקה עזה ודבקות במלאכתו [רד"ק, מצודת דוד]. הסבר נוסף ופרקטי הוא שאם יעזוב את עמדתו כדי לאכול, הברזל יתקרר ויתקשה, והוא אף נמנע משתיית מים משום ששתייה קרה בעת שהגוף לוהט מעבודת הכבשן עלולה להזיק לו [שד"ל].
כאן מגיעה עקיצתו המושחזת של הנביא: האומן מתיימר ליצור אל בעל כוחות, אך הוא בעצמו הופך לחלש, רעב, צמא ועייף. קל וחומר שאם היוצר חסר כוח וזקוק ללחם ומים כדי להתקיים, יצירתו הדוממת חסרת כל תועלת ובוודאי שאינה יכולה להשפיע כוח על אחרים [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ].