התערבותו של ה' בהיסטוריה האנושית באה לידי ביטוי לא רק בשינוי חוקי הטבע, אלא גם בנס המורכב של הכוונת הבחירה החופשית. ה' מהפך את לבו של מלך נוכרי כדי שיפעל בדיוק על פי התוכנית האלוהית [מלבי"ם]. פסוק זה מציג את ייעודו של כורש, שמשמעות שמו בשפה הפרסית היא שמש [שד"ל], כשליח ה' להשבת עם ישראל לארצו ולבניין ירושלים.
התואר רֹעִי מפורש בקרב רוב הפרשנים כמטפורה למנהיג או מלך. ה' ממנה את כורש להיות הרועה והמלך שינהיג את צאנו, עם ישראל [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מלך טוב וצדיק נקרא במקרא רועה, וכאן הכוונה היא למלך הצדיק שה' אוהב ומקים לתחייה [שד"ל]. מנגד, גישה ייחודית מפרשת את המילה מלשון רעיון, כלומר ה' אומר לכורש את רעיונותיו ומגלה לו את מחשבותיו הנסתרות [מלבי"ם].
בעקבות בחירה זו, מובטח כי כורש וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם והוא ימלא וישלים את רצונו של ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רצון זה כולל שתי משימות היסטוריות כבירות: החרבת האימפריה הבבלית ושילוח עם ישראל מן הגלות [מצודת דוד, רד"ק].
השלב המעשי של התוכנית מנוסח במילים וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד, כאשר כורש יצווה על בניין העיר והמקדש. הפרשנים מצביעים על חילופי סגנון פיוטיים בתחביר: בעוד שירושלים מוזכרת בגוף נסתר (תבנה), ההיכל, שהוא לשון זכר, זוכה לפנייה ישירה בגוף נוכח (תוסד, כלומר אתה ההיכל תיווסד) [רד"ק, שד"ל].
השימוש המדויק במילה תִּוָּסֵד שמקורה במילה יסוד [מצודת ציון], אינו מקרי וטומן בחובו דיוק היסטורי. הפרשנים מסבירים כי בימי כורש לא נבנה המקדש בשלמותו, אלא רק הונחו היסודות על ידי זרובבל. מלאכת הבנייה הופסקה לאחר מכן, בין אם בהוראת כורש עצמו [אבן עזרא] ובין אם בשל הפרעות מצד העמים השכנים, והושלמה רק מאוחר יותר בימי המלך דריוש [מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, עצם מתן ההוראה על ידי כורש מהווה הוכחה גמורה לכך שתהליך הבנייה החל בימיו, עובדה המאמתת את החישובים ההיסטוריים של דניאל [אבן עזרא]. הסבר נוסף לבחירה במילה זו הוא רעיוני: כורש אמנם מניח את היסודות, אך בניין המקדש השלם מיוחס לה' עצמו, ולא לבשר ודם [מלבי"ם].