ישעיהו, פרק מ״ד, פסוק י״ט

יצא לכם פעם לעצור ולחשוב עד כמה מעשים מסוימים יכולים להיות ממש חסרי היגיון, אם רק מקדישים להם רגע קטן של מחשבה? הנביא מתאר אדם שמכין פסלים ומשתחווה להם, ומראה לנו כמה המעשה הזה חסר היגיון. אותו אדם וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ, כלומר, הוא אפילו לא מפעיל את השכל הישר שלו כדי להבין מה הוא עושה. הוא לא צריך להיות חכם גדול, אלא פשוט להתבונן במעשיו. תארו לעצמכם: האדם הזה לוקח עץ אחד. הוא אומר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ, כלומר הוא שרף חצי מהעץ בתוך האש כדי לספק את הצרכים הרגילים שלו, כמו לצלות בשר או לאפות לֶחֶם על הגחלים (הבצק נקרא כאן לחם, כי זה מה שיהיה ממנו בסוף האפייה). ואז, אחרי שדאג לעצמו, הוא לוקח את וְיִתְרוֹ, שזה החלק שנשאר במקרה מהעץ. במקום לתת לאל שלו את החלק החשוב והטוב מראש, הוא משתמש בשאריות! מהשארית הזו הוא מכין תוֹעֵבָה, שזה פסל משוקץ שה' אוסר לעבוד לו. בסוף התהליך המגוחך הזה, האדם מחליט שאֶסְגּוֹד, כלומר אשתחווה, אל בּוּל עֵץ, שזה בסך הכל ענף או חתיכת עץ פשוטה. הנביא מראה לנו עד כמה זה מגוחך שאדם משתחווה לשאריות של עץ שהוא בעצמו הרגע זרק לאש כדי להתחמם.