תארו לעצמכם אדם שלוקח בול עץ גדול שחתך ביער. בחצי מהעץ הוא משתמש לְבָעֵר, כלומר להדליק אש. הוא לוקח את השבבים והחתיכות שנפלו, ומתחמם לאורם, ולכן נאמר וַיָּחָם מלשון חמימות. לאחר מכן הוא יַשִּׂيق, כלומר מבעיר ומדליק את התנור, ואופה לעצמו לחם. עד כאן הכל רגיל, אבל אז קורה משהו מוזר מאוד: ממה שנשאר מאותו עץ בדיוק, האדם מכין לעצמו פסל ומתחיל להתפלל אליו.
הנביא מראה כמה האמונה בפסלים היא חסרת היגיון. הרי אם העץ הזה היה באמת קדוש, איך ייתכן שהאדם זרק חצי ממנו לאש והתנהג אליו בזלזול? הדבר הכי מפתיע הוא שהחלק הפשוט שנשרף באש באמת עזר לאדם ונתן לו חום ואוכל, בזמן שהפסל שהוא מתפלל אליו לא עוזר לו בכלל.
בסוף הדברים, הנביא מתאר שני סוגים של אנשים שטועים. הסוג הראשון הם אנשים שחושבים שהפסל עצמו הוא אל, ועליהם נאמר אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ, כי הם ממש משקיעים מחשבה ביצירת הפסל ונותנים כבוד גדול לחפץ עצמו. הסוג השני הם אנשים שחושבים שהפסל רק מזכיר או מייצג כוח עליון, ועליהם נאמר עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ. המילה וַיִּסְגָּד היא מילה עתיקה שפירושה להשתחוות, והמילה לָמוֹ כתובה בלשון רבים כי היא מתארת את כל הפסלים באופן כללי.