חשבתם פעם כמה מצחיק זה להשקיע שעות ארוכות ביצירה של משהו, רק כדי לגלות בסוף שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר? הנביא לועג לאנשים שמכינים פסלים, ומתאר צעד אחר צעד את העבודה של חָרַשׁ עֵצִים, שהוא בעצם נגר, כדי להראות כמה זה חסר היגיון להשתחוות לחתיכת עץ. בהתחלה, הנגר נָטָה קָו, כלומר מותח חבל מידה כדי לתכנן מה יהיה הגודל של הפסל. אחר כך הוא יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, מסמן על העץ את הקווים הישרים שהוא רוצה לחתוך בעזרת חוט צבוע באדום. בשלב הבא הוא יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת, כלומר משתמש בכלי נגרות כדי לקלף ולהחליק את העץ. כדי ליצור צורות עגולות ומדויקות, וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ, הוא נעזר במכשיר שנקרא מחוגה.
בסוף כל העבודה המדויקת הזו, הנגר מעצב את הפסל כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם. הוא נותן לפסל צורה של בן אדם, כי גוף האדם נחשב ליפה ולמפואר מכל שאר היצורים. אבל כאן מגיע העוקץ של הנביא: אחרי כל המאמץ לתת לעץ צורה אנושית ומרשימה, המטרה של הפסל היא פשוט לָשֶׁבֶת בָּיִת. בניגוד לאדם אמיתי וחי, הפסל לא יכול לזוז או לצאת החוצה. הוא פשוט נשאר תקוע במקומו בתוך הבית, בלי שום יכולת תנועה.