ישעיהו, פרק מ״ד, פסוק ט׳

האומנים, יֹצְרֵי פֶסֶל, משקיעים מאמץ ניכר וטיפשי ביצירה חסרת משמעות, ולכן הם ויצירותיהם נחשבים לאפס ולריק, כֻּלָּם תֹּהוּ. הפסלים המעוצבים שאותם הם אוהבים, או חומרי הגלם היקרים שבוזבזו עליהם, הם וַחֲמוּדֵיהֶם אשר מאבדים כל ערך ואינם מביאים שום תועלת, בַּל יוֹעִילוּ. הפסלים עצמם, או לחלופין האומנים שיצרו אותם, משמשים כעדים לחוסר האונים של האלילים, וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, שהרי ברור כי הם אינם מסוגלים לראות או להבין דבר, בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ. הכרה זו באפסות העבודה הזרה תוביל בסופו של דבר לבושת פנים מוחלטת של העובדים, לְמַעַן יֵבֹשׁוּ, וכל הצלחה זמנית שלהם בעולם נועדה רק להעצים את מפלתם העתידית.