קרה לכם פעם שהבטחתם משהו לחבר טוב, אבל אז עשיתם בדיוק את ההפך מול כולם, וכשהייתם צריכים עזרה התנהגתם כאילו כלום לא קרה? הנביא ירמיהו כועס מאוד על עם ישראל כי הם עשו משהו דומה כלפי ה'. במקום להיות נאמנים לו, הם בגדו בו והתחילו להשתחוות לפסלים ולעבוד עבודה זרה. הנביא אומר להם שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם, כלומר, תרימו את המבט שלכם אל ההרים הגבוהים והגבעות החשופות. למה דווקא לשם? כי אלו היו המקומות שבהם עובדי האלילים היו רגילים להקים את הפסלים שלהם. הנביא שואל אותם שאלה קשה: אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ. במקום להצביע על המקומות שבהם הם חטאו, הוא מאתגר אותם למצוא אפילו מקום אחד קטן שבו הם לא עבדו עבודה זרה. החטא שלהם היה כל כך נרחב, עד שאי אפשר היה למצוא מקום נקי מפסלים.
בני ישראל לא התביישו במעשים שלהם ולא ניסו להסתיר אותם. להפך, עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם. הם ממש ישבו בדרכים המרכזיות וחיכו בקוצר רוח לעמים אחרים שיעברו שם, רק כדי ללמוד מהם איך לעבוד את האלילים שלהם. הנביא משווה את ההמתנה הזו להתנהגות של עֲרָבִי בַּמִּדְבָּר. בדיוק כמו שסוחרים שגרים באוהלים במדבר יושבים על אם הדרך ומחכים בהתלהבות לשיירות שיעברו כדי לסחור איתן, כך עם ישראל חיכה בהתלהבות לאלילים החדשים. בגלל כל המעשים הרעים האלו, התוצאה הייתה קשה: וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ. כל העבודה הזרה הזו גרמה לארץ ישראל להפוך לחרבה ושוממה. אבל הדבר הכי עצוב הוא הצביעות. למרות שעם ישראל בגד בה' מול כולם, כשהיה חסר להם גשם או שפע, הם העמידו פנים כאילו הכול בסדר וביקשו עזרה מה' בדיוק כמו חבר נאמן, כאילו שום דבר רע לא קרה.