ירמיהו, פרק ג׳, פסוק ב׳

האומה מדומה לאישה בוגדנית שרדפה אחר עבודה זרה בפרהסיה, והיא נקראת להתבונן סביב: שְׂאִי־עֵינַיִךְ עַל־שְׁפָיִם, אל ההרים הגבוהים או אל נחלי המים שבהם הוקם הפולחן האלילי. הבגידה הייתה כה מוחלטת עד שהנביא שואל באופן רטורי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ, כלומר, היכן ישנו מקום שבו לא קיימת יחסי אישות של עבודה זרה. כמו זונה הממתינה למאהביה, כך עַל־דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם מתוך השתוקקות ללמוד את פולחן העמים העוברים, ממש כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר הממתין בשקיקה לשיירות סוחרים, או לחלופין, כאדם המנסה להסתיר את חטאיו בחשכת המדבר. מעשים אלו החריבו את הארץ, וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ, שכן האומה נהגה בצביעות כאשר בגדה בה' בגלוי, אך המשיכה להעמיד פנים כאישה נאמנה ולבקש ממנו עזרה בעת צרה.