ירמיהו, פרק מ״ב, פסוק ו׳

הדוברים מצהירים על מחויבות מוחלטת לציית לכל ציווי שיקבלו מאת ה', אֲשֶׁר אנו, כלומר אֲנַחְנוּ, שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו. הם מתחייבים כי נִשְׁמָע בקולו אִם־טוֹב וְאִם־רָע, ויקבלו את ההנחיה בין אם תמצא חן בעיניהם ובין אם תיראה להם כדבר רע, כדוגמת החלטה להישאר בארץ ישראל. ההבטחה לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב־לָנוּ כִּי נִשְׁמַע מבטאת ציפייה שה' ישגיח עליהם וידאג להם בזכות הציות, או לחלופין הבנה כי עצם השמיעה בקול ה' היא כשלעצמה הטוב האמיתי והמוחלט, גם אם בעקבות הציווי תבוא עליהם רעה.