ההידרדרות המוסרית של ההנהגה הרוחנית מגיעה לנקודה שאין ממנה חזרה כאשר אובדת היכולת האנושית הבסיסית להרגיש בושה, מצב שחורץ את גורלם לאובדן.
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת המילה הֹבִשׁוּ, אשר נכתבת במסורת הקריאה בכתיב חסר, ללא האותיות וי"ו ויו"ד [מנחת שי]. גישה אחת מפרשת זאת כעונש עתידי, לפיו בושה וכלימה עתידות לבוא עליהם [רש"י]. גישה אחרת מבינה זאת כתוכחה על הציפייה מהם: כאנשים נכבדים, נביאים וכוהנים, היה עליהם לחוש כלימה על מעשיהם [מצודת דוד]. יש המפרשים את המילה כתמיהה רטורית, האם הם התביישו? [רד"ק], ויש המצביעים על כך שמעשיהם בפועל היו מבישים [ביאור שטיינזלץ]. התנהגות זו באה לידי ביטוי בכך שכִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, הם לא הסתפקו בדיבורי שקר אלא ביצעו מעשי איסור וגנאי של ממש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
למרות חומרת מעשיהם, גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ. הכפילות בפסוק נועדה להדגיש כי רגש הבושה זר להם לחלוטין, והם כלל אינם יודעים כלימה מהי [מצודת דוד, מצודת ציון]. היעדר הבושה הוא קריטי, שכן אדם המתבייש במעשיו יכול לתת את לבו לחזור בתשובה ולשנות את דרכו, אך בהיעדר רגש זה, נמנעת מהם האפשרות לתקן [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
התוצאה הישירה של אטימותם מופיעה בחלקו השני של הפסוק: לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים. כיוון שלא הכירו בחטאם, הפתרון היחיד למצבם הוא מפלה גמורה, ואותם מנהיגים יפלו בידי האויבים יחד עם שאר העם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מפלתו של העם תתרחש בְּעֵת פְּקֻדָּתָם, כלומר בעת הזיכרון [מצודת ציון]. זהו הזמן שבו ה' יזכור את עוונותיהם כדי להיפרע מהם בזמן החורבן, ואז יִכָּשְׁלוּ ויבואו על עונשם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].