ההישענות על שכל אנושי בלבד, תוך ניתוק מהמוסר והאמת האלוהית, מובילה בסופו של דבר לכישלון ולמפח נפש. אלו המתהדרים בשכלם ובמעמדם עתידים לגלות כי בעת משבר, הידע שצברו חסר כל ערך ואינו יכול להושיע אותם.
המילה הֹבִשׁוּ מבטאת בושה עמוקה, כאשר הצורה הדקדוקית של המילה (הפעיל) מצביעה על רמה קיצונית של כלימה [מלבי"ם, מצודת ציון]. הבושה מלווה במצב של חַתּוּ, כלומר שבר, פחד, בהלה והשפלה עמוקה של הנפש [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, אותם חכמים וַיִּלָּכֵדוּ – הם ייתפסו בכזביהם ויילכדו ברעה שתבוא עליהם, מבלי שיוכלו להציל את עצמם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי אותם "חכמים" הם אנשים המחזיקים מעצמם ככאלה, אך בפועל בחרו לעסוק בחכמות חיצוניות וזנחו את לימוד התורה [מצודת דוד, אברבנאל]. מנהיגים וסופרים אלו מעלו בתפקידם, שכן איש מהם אינו מנסה להחזיר את העם בתשובה אל ה' [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה המרכזית למפלתם היא כי בִדְבַר־ה' מָאָסוּ – הם דחו את התורה, זלזלו בה וטענו כי אינה אלוהית [אברבנאל]. אילו היו דבקים בתורה ומקיימים אותה, היא הייתה מגנה עליהם מפני הפורענות, אך משזנחו אותה, חכמתם הפכה לחסרת תועלת [רד"ק].
לגבי הסיום וְחׇכְמַת מֶה לָהֶם, המפרשים מציינים כי המילה "חכמת" מופיעה בצורת סמיכות, והמשמעות היא "חכמה של מה יש להם?" [רד"ק, אברבנאל]. כלומר, מאיזה מקור נובעת חכמתם ומה התועלת בה אם אין בה תורה? ללא הבסיס של דבר ה', אין לחכמתם כל ערך והם אינם יכולים להתפאר בה [רד"ק, מצודת דוד].
כתוצאה ממיאוסם בתורה, שהיא ככלה המקודשת לה', הם ייענשו במידה כנגד מידה: נשיהם ושדותיהם יימסרו לזרים [אברבנאל]. עזיבת דבר ה' הובילה לשחיתות מוסרית עמוקה בכל שדרות העם, החל מבצע כסף ועד לגניבה, רצח וניאוף. נביאי השקר והכוהנים שיתפו פעולה עם הידרדרות זו, כשהם מרגיעים את העם בהבטחות שווא של שלום. למרות חומרת מעשיהם והחורבן הקרב, רשעים אלו אינם מסוגלים לחוש בושה פנימית אמיתית על תועבותיהם, ולכן סופם שייכשלו בעוונם וייפלו חללים בגיא ההריגה בעת שיבוא עונשם [אברבנאל].