תארו לעצמכם אדם שחושב שהוא הכי חכם בעולם, בטוח שהוא יודע הכול, אבל שוכח את הדבר החשוב ביותר. הנביא מספר לנו על מנהיגים כאלה, שהיו בטוחים בעצמם והתגאו בשכל שלהם, אבל בחרו לעסוק רק בחכמות אחרות ועזבו את לימוד התורה. הם בִדְבַר־ה' מָאָסוּ, כלומר דחו את התורה וזלזלו בה.
כשהגיעו זמנים קשים, פתאום כל הידע שהם צברו לא עזר להם בכלל. הם הֹבִשׁוּ, כלומר הרגישו בושה עמוקה וחזקה מאוד. הבושה הזו הגיעה יחד עם מצב שבו הם חַתּוּ, מילה שמתארת פחד גדול, בהלה ושבר. אותם אנשים שחשבו שהם כל כך חכמים וַיִּלָּכֵדוּ, הם נתפסו בתוך השקרים של עצמם ולא יכלו להציל את עצמם מהצרה.
הנביא שואל עליהם וְחׇכְמַת מֶה לָהֶם, איזה מין חכמה יש להם בכלל? הרי אם אין להם את הבסיס של התורה והמוסר של ה', לחכמה שלהם אין שום ערך אמיתי. בגלל שהם עזבו את ה', הם התחילו להתנהג בצורה לא טובה אחד לשני, והמנהיגים שלהם לא ניסו לעזור להם לתקן את המעשים ולחזור בתשובה. הם עשו דברים רעים בלי להרגיש על כך חרטה אמיתית בלב, ולכן בסופו של דבר הם נכשלו ונענשו על מעשיהם.