גזרת חורבן קשה מרחפת על העם, המשלבת כליון פיזי עם שממה חקלאית מוחלטת. ה' מכריז על עונש שבו יישללו מהארץ סמלי הברכה המובהקים ביותר שלה, כתוצאה ישירה מהפרת הברית.
המילים אָסֹף אֲסִיפֵם מתפרשות בקרב רוב הפרשנים כלשון של כליה מוחלטת, סילוק והבאת הקץ על העם [רש"י, מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, יש המזהים כאן משחק מילים מחושב המשלב בין פעולת האסיפה והקיבוץ לבין הבאת סוף וקץ [מלבי"ם]. מנגד, גישה שונה לחלוטין מפרשת מילים אלו כתיאור של קיבוץ פיזי: ה' יאסוף את העם אל תוך ערי המבצר מפחד חיל האויב הכשדי המתקרב [אברבנאל].
התיאור אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל ממחיש מצב שבו לא נותר דבר. העצים נותרים במערומיהם, ללא פרי, ואפילו העלים נובלים, כמֵשים ומתייבשים בטרם עת כדי להעצים את הפורענות [רש"י, מצודות, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אזכור הגפן והתאנה אינו מקרי, שכן אלו הם הפירות העיקריים המסמלים יותר מכל את ברכת הארץ בשעת שלום, או את קללתה בשעת חורבן [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה]. יש הרואים בתיאור זה שיקוף של עונת החורף הקרה שבה העצים עירמים, מה שדוחף את העם לעזוב את השדות הריקים ולהתכנס בערים [אברבנאל], או כחלק מדו־שיח שבו העם מתלונן בפני ה' על רעב וחוסר כל [מלבי"ם].
חותם הפסוק, וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרֽוּם, זוכה לשני כיווני פרשנות מרכזיים השופכים אור שונה על מהות החטא והעונש. הגישה הראשונה, הרוחנית, קוראת את המילה מלשון עבירה והפרה: ה' נתן לעם מתנה יקרה – את התורה והמצוות – אך הם בזו לה ועברו עליה. הפרשנים מדגישים זאת באמצעות קל וחומר: אם אדם מצווה לשמור ולטפח חפץ שקיבל במתנה ממלך בשר ודם, על אחת כמה וכמה שעליו לנהוג בכבוד במתנתו של מלך מלכי המלכים, ומשום שהפרו אותה, נשללת מהם הזכות לפירות הארץ [רש"י, רד"ק, נחל שורק, חומת אנך, צאינה וראינה, מלבי"ם].
מול הגישה הרוחנית, ניצבת הגישה הפיזית הקוראת את המילה מלשון העברה וסילוק. לפי קו חשיבה זה, כל השפע והפירות שה' נתן לעם יעברו מהם ויילקחו על ידי האויבים [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, ה' יזמן אויבים אשר יעבירו ויסלקו את העם עצמו מן העולם ומארצו אל הגלות [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].