טבעו של האדם הוא לתקן את צעדיו כאשר הוא מועד או טועה בדרך. דרך שאלות רטוריות נוקבות, הנשענות על פעולות אנושיות פשוטות ויומיומיות כמו נפילה ותעייה, מוצג כאן האבסורד שבקיפאון הרוחני ובהתעקשות להישאר במצב של חטא.
השאלה הראשונה, הֲיִפְּל֖וּ וְלֹ֣א יָק֑וּמוּ, תמהה על עצם ההיגיון האנושי: האם אנשים שנופלים אינם קמים שוב על רגליהם? מדוע, לאחר שהעם נכשל ונפל בעבירות, הוא בוחר להישאר לשכב ולא לתקן את דרכיו [ביאור שטיינזלץ]. במישור הרוחני, השאלה מדגישה את כוחה של התשובה: וכי אדם שנופל בחטא ונענש אינו יכול לקום מחדש? הרי ההיסטוריה מוכיחה שפעמים רבות העם נפל, חזר בתשובה – וקם [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש שרואים בחלק זה אזהרה חמורה, ותוהים האם כדאי לעם להפיל את עצמו לנפילה מוחלטת שאין ממנה כל תקומה [רש"י].
השאלה השנייה, אִם־יָשׁ֖וּב וְלֹ֥א יָשֽׁוּב, פותחת במילה "אם", ומשלימה את השאלה הרטורית הקודמת שפתחה באות ה"א [מצודת דוד]. גישה מרכזית מפרשת חלק זה כהבטחה לסליחה אלוהית: אם החוטא יחזור בו מדרכו הרעה, האם ה' לא ישוב מחרון אפו? הרי מעולם לא קרה שישראל שבו באמת וה' סירב לסלוח להם, ולכן עקשנותם להמשיך לחטוא אינה מובנת [רד"ק, מצודת דוד].
עם זאת, קיימות גישות המפרשות את המילים הללו כביקורת על טיב התשובה של העם או על החמצת ההזדמנות. יש המזהירים כי אם העם ירצה לחזור בתשובה רק בשלב מאוחר מדי, ה' כבר לא ישוב מהגזירה שגזר עליהם [רש"י]. פירוש נוסף מעמיד במרכז את חוסר היציבות של העם ואת מעגל החטא: התשובה שלהם אינה אמיתית ואינה מחזיקה מעמד. גם כשהם מחליטים לשוב מדרכם הרעה, הם ממהרים "לשוב" פעם נוספת אל הרשע. זוהי חזרה כפולה – תחילה הם שבים אל הטוב, אך מיד לאחר מכן חוזרים ושבים אל החטא, ובכך מונעים מעצמם תקומה אמיתית [רש"י, מלבי"ם].