בפני סכנת האויב המתקרב, מתעוררת בקרב העם תחושת בהלה עמוקה והכרה כואבת באוזלת ידם. הקולות הנשמעים משקפים מעבר חד משאננות לאימה, ומהבנה כי אין עוד טעם לחפש מסתור גשמי כאשר הגזרה נחרצה מאת ה'.
תחילת הדברים מובאת כזעקתם של בני העם, או כדברי הנביא המדבר בשמם [רד"ק, מלבי"ם]. הם תוהים עַל־מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים באפס מעשה, חשופים וללא הגנה בכפרים ובערי המישור. מתוך החרדה הם קוראים זה לזה להיאסף ולהימלט אל ערי המבצר, כדי למצוא שם מחסה אזורי ואולי אף להתארגן למלחמה באויב [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
אולם, תקוות ההצלה מתנפצת מיד. הנביא מתערב בדבריהם ומבהיר כי גם בתוך החומות הבצורות וְנִדְּמָה־שָּׁם – לא תהיה להם תקומה. לגבי משמעות המילים וְנִדְּמָה וכן הֲדִמָּנוּ, נחלקו המפרשים לשתי גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה מפרשת מילים אלו מלשון שתיקה ואבל. לפי גישה זו, גם בערי המבצר העם יישב דומם וחסר אונים כאבלים, מבלי יכולת לפעול. השתיקה נובעת מכך שאין להם כל זכות להתלונן או להתרעם על הצרות שבאו עליהם, שכן הם מודים באשמתם ואינם יכולים להעיז פנים כלפי ה' [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה].
הגישה השנייה מפרשת מילים אלו מלשון כריתה והשמדה. כלומר, גם אם יברחו למבצרים החזקים ביותר, הם יושמדו ויאבדו שם, משום שה' הוא שגזר עליהם כליה, ואין כל עצה או הגנה שיוכלו לעמוד מול גזרתו [מצודת דוד, מצודת ציון]. חלק מהפרשנים מציינים את שתי המשמעויות יחד כאפשרויות מקבילות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק נחתם בתיאור העונש: וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי־רֹאשׁ. הפרשנים מסכימים כי מדובר במשקה רעיל, מר וקשה. יש המפרשים זאת כמים שנסחטו מעשב מר מאוד [מצודת דוד, מצודת ציון], ויש המקבילים זאת לסם מוות או לארס הנמצא בשיני נחשים, המשמש ככוס של קללה נוראה [רש"י, רד"ק]. העונש מתואר באופן טרגי: במקום להשקות את העם האבל בכוס של תנחומים, ה' משקה אותם בכוס של רעל ופורענות, וזאת כגמול ישיר וצודק על חטאיהם [מלבי"ם, מצודת דוד].