הפסוק מבטא תחושה עמוקה של ייאוש ותוחלת ממושכה לישועה שמתאחרת לבוא, תוך שימוש במחזור החקלאי כדי להמחיש את חלוף הזמן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק נאמר כדרך משל על ציפייה שהכזיבה.
ברמה המילולית, קציר הוא זמן קצירת התבואה, ולאחריו מגיע הקיץ, שהוא העת שבה קוצצים, אוספים ושוטחים את התאנים כדי לייבשן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבנה הפסוק מציג התעצמות והדרגתיות של הזמן החולף ושל תחושת הייאוש. עונת הקיץ מאוחרת לעונת הקציר, ובנוסף, המילה כָּלָה שמגיעה מלשון כליון וסיום מוחלט, מבטאת סופיות חזקה יותר מהמילה עָבַר [מלבי"ם, מצודת ציון].
הפרשנים מסבירים את המשל מנקודות מבט שונות. עונות הקציר והקיץ הן באופן טבעי זמנים של שמחה והצלה מפני בצורת ורעב. בדומה לאדם המצפה בכיליון עיניים לבוא עונות אלו, כך ציפו ישראל לישועת ה׳ מיד אויביהם. הזמנים שבהם קיוו לשמוח ולנושע חלפו, והם נותרו ללא עזרה [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה].
לצד הפירוש העקרוני, ישנם פרשנים המייחסים את הפסוק לאירועים היסטוריים ופוליטיים ספציפיים. מחד גיסא, הפסוק מתאר את אכזבתם של בני יהודה שציפו לעזרה צבאית ממצרים. הם הניחו כי המצרים יהיו פנויים לבוא לעזרתם לאחר סיום העבודות החקלאיות, אך זמן הקציר בחודש אייר עבר, וזמן הקיץ בחודש תמוז הסתיים, והעזרה המצרית לא הגיעה [רש"י]. מאידך גיסא, יש המפרשים כי אלו הם דבריהם של גולי עשרת השבטים. לאחר שחלף זמן רב שבו ציפו לישועה, הם רואים כעת גם את שברה של ממלכת יהודה, ומבינים כי אפסה כל תקווה [מלבי"ם].
מהיבט המסורה וכתיב הפסוק, המילה לוֹא נכתבת כאן בכתיב מלא וחריג, עם האותיות וי"ו ואל"ף גם יחד, תופעה נדירה המופיעה פעמים ספורות בלבד במקרא [מנחת שי].