ירמיהו, פרק ח׳, פסוק י״ח

זעקה עמוקה של שבר פנימי עולה מתוך המילים, המבטאות מאבק נפשי קשה בין הרצון להתנחם לבין המציאות המרה שאינה מאפשרת זאת.

המילה מַבְלִיגִיתִי מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כלשון של התחזקות, התאפקות וניסיון להתגבר על הצער והיגון. מבחינה דקדוקית, יש המזהים מילה זו כשם עצם המבטא את כוחות ההתחזקות [מלבי"ם, רד"ק], ויש שפירשו שמדובר בהלחם מילים המייצג גברים ונשים הסובבים את הדובר ומנסים לנחם ולחזק אותו [רד"ק]. המילה דַוָּי מתארת מצב של חולי, כאב עמוק ומדווה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].

הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאלו דברי הנביא, המעיד על עצמו שהוא מנסה להתחזק, להתנחם ולהשליך את היגון מאחוריו, אך אינו מסוגל לעשות זאת משום שלבו חולה וכואב מדי [מצודת דוד, צאינה וראינה, אברבנאל]. כאב הלב של הנביא נובע מכמה גורמים המשתלבים זה בזה: ראשית, בשל הנבואות הקשות על הפורענויות העתידות לבוא שנגלות אליו [רש"י]. שנית, מתוך תסכול עמוק על כך שהוא מוכיח את העם אך הם מסרבים להקשיב לו [רד"ק]. בנוסף, הנביא חווה את גודל האסון באופן כה מוחשי, עד שהוא כאילו כבר שומע את זעקת העם הגולה מארץ מרחקים. הוא כואב את העובדה שהעם נטש את ה', התעלם מהתורה ומהנביאים שהיו יכולים לשמש כתרופה למחלתם הרוחנית, וכעת נגזר עליהם לצאת לגלות ארוכה [אברבנאל]. בכך, הנביא אינו מדבר רק כאדם פרטי, אלא כמי שנושא על לבו את כאבו של הכלל [ביאור שטיינזלץ].

מנגד, קיימת גישה ייחודית המפרשת שאלו אינם דברי הנביא, אלא דברי העם. לפי פירוש זה, ה"התחזקות" וחוסר התחושה של העם אינם נובעים מתקווה אמיתית או מכוח פנימי, אלא ממצב של חולי אנוש. העם משול לאדם חולה שהמחלה התפשטה עד לבו, וכתוצאה מכך הוא איבד את התחושה לחלוטין. דווקא העובדה שהם מצליחים "להבליג" ואינם מרגישים את חומרת מצבם, היא הסימן המובהק והטרגי ביותר לכך שהנגע הגיע עד הנפש ומערכות ההרגשה שלהם אבדו [מלבי"ם].