יצא לכם פעם לנסות להסתיר את העצב שלכם, להחזיק חזק בפנים ולא לבכות, למרות שהייתם ממש פגועים? ירמיהו הנביא נמצא בדיוק במצב הזה. הוא מנסה בכל הכוח להתנחם ולהמשיך הלאה, אבל הלב שלו פשוט נשבר. כשהוא אומר מַבְלִיגִיתִי, הוא מתכוון שהוא מנסה להתאפק, להתחזק ולהתגבר על הצער הגדול שלו. אבל הוא מיד מוסיף שהלב שלו דַוָּי, כלומר חולה ומלא בכאב עמוק.
למה ירמיהו כל כך עצוב שקשה לו להתנחם? כי הוא רואה את העתיד הקשה שעלול לקרות לעם ישראל. הוא מנסה להזהיר אותם ומבקש מהם לחזור אל ה' ואל התורה, שהיא כמו תרופה ללב ולנשמה שלהם, אבל הם פשוט לא מוכנים להקשיב. ירמיהו כל כך מחובר לעם, שהוא כאילו כבר שומע את הבכי שלהם כשיצטרכו לעזוב את הארץ ולצאת לגלות ארוכה. הוא לא בוכה רק על עצמו, אלא נושא בתוכו את הכאב והדאגה של כולם, ולכן הוא מרגיש שהוא פשוט לא מסוגל להתאפק יותר.