הנביא משתמש בדימוי של מחלה ורפואה כדי להמחיש את המשבר הרוחני והלאומי העמוק שבו שרוי העם. דרך סדרה של שאלות רטוריות, מובעת פליאה על כך שהעם אינו נרפא ממצוקתו, על אף שאמצעי ההצלה נמצאים ממש בהישג ידו.
הפרשנים מבארים את המונחים המרכזיים בפסוק: הצרי הוא שרף אילנות או צמח מרפא נחשב ויקר ערך, המיועד לריפוי חוליים קשים כדוגמת הכשות נחש [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. בגלעד הוא האזור הסמוך לבקעת הירדן, שהיה ידוע כמקום הגידול המרכזי והטבעי של צמח זה [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. המילה ארוכת משמעותה רפואה והחלמה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].
ברובד הפשט, נשאלת השאלה: האם חסרה תרופה במקום הגידול הטבעי שלה? האם אין שם רופא מומחה שיודע כיצד להשתמש בה? ואם אמצעי הריפוי מצויים, מדוע העם אינו מחלים מאסונו הלאומי? [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במשל למצבו המוסרי של העם. התרופות והסמים אינם חומרים גשמיים שיש להביא מארץ רחוקה, אלא משל לתורה ולמצוות שניתנו לישראל [מצודת דוד, מלבי"ם]. ה"רופא" מסמל את הצדיקים, החכמים והנביאים הנמצאים בתוך העם, אשר תפקידם להורות את הדרך הישרה, לעורר לתשובה, ובזכותם יכול ה' לכפר על חטאי הדור [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
מתוך כך עולה המסקנה המרה: חוסר הריפוי הרוחני אינו נובע מהיעדר אמצעים. התורה קיימת והחכמים נמצאים, אך העם הוא שאשם במצבו מכיוון שהוא מסרב לשוב מדרכו הרעה ולהירפא [מלבי"ם]. בעקבות חטאים של שקר ורכילות, הייסורים והצרות שיבואו על העם מידי אויביו אינם אובדן מוחלט, אלא תהליך של זיכוך, בדומה לטיהור כסף באש, שנועד להשיב אותם למוטב כדי שה' יקבל אותם בחזרה [צאינה וראינה].