תארו לעצמכם שאתם חולים, התרופה מונחת ממש על השולחן מולכם, אבל אתם פשוט מסרבים לקחת אותה. מוזר, נכון? בדיוק כך מרגיש הנביא כשהוא מסתכל על עם ישראל. העם נמצא במשבר עמוק ומתנהג לא טוב, כמו אדם שחולה במחלה, אבל משום מה הוא לא מבריא. הנביא שואל בפליאה: האם חסר צרי? זוהי תרופה יקרה וחשובה שעשויה מצמח מרפא מיוחד. האם התרופה לא נמצאת בגלעד? זהו אזור ליד נהר הירדן שבו הצמח הזה גדל בשפע. האם אין שם רופא שיודע איך לרפא? ואם הכל נמצא קרוב וזמין, מדוע לא הגיעה ארוכת העם, כלומר ההחלמה והרפואה שלהם?
הנביא בעצם משתמש במשל. הוא לא מדבר על מחלה רגילה של הגוף, אלא על המצב של העם. התרופה האמיתית היא לא צמח שצריך להביא מרחוק, אלא התורה והמצוות. הרופאים הם הנביאים, הצדיקים והחכמים שנמצאים בתוך העם ומנסים לעזור לו לחזור לדרך הטובה. המסקנה של הנביא כואבת: התרופה קיימת והרופאים נמצאים, אבל העם פשוט מסרב לקחת את התרופה ולשפר את מעשיו. הצרות שמגיעות על העם בגלל ההתנהגות שלו לא נועדו חלילה להרוס אותו, אלא לתקן ולנקות אותו, ממש כמו שמנקים ומטהרים כסף באש, כדי שבסוף הם יוכלו לחזור לדרך הטובה ולהיות שוב קרובים אל ה׳.