קול זעקה עולה מתוך מציאות טראגית של חברה השקועה עמוק בהרס עצמי, שבה ההתבוננות הפנימית נעלמה לחלוטין. במקום לעצור ולחשב מסלול מחדש, ההמון דוהר בעיוורון אל עבר החטא, ללא יכולת או רצון לבלום.
הנביא מתהלך בקרב העם, מקשיב ומאזין בתקווה למצוא אדם אחד שידבר דברים טובים וכשרים [רד"ק], ויש המפרשים כי ה' בכבודו ובעצמו הוא זה שמטה אוזן ובוחן את בני האדם [רד"ק]. הפעולה הִקְשַׁבְתִּי קודמת לתוצאה וָאֶשְׁמָע, המעידה לא רק על קליטת הצליל אלא גם על הבנה עמוקה של כוונותיהם [מלבי"ם].
כאשר הנביא בוחן את שיח ההמון, הוא מגלה כי לוֹא־כֵן יְדַבֵּרוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילים היא דיבור של שקר, עוול ודברים שאינם נכונים וראויים. העם ממאן לשוב בתשובה, מתוך מחשבה מוטעית שאין בכך כל תועלת [מצודת דוד]. לעומת גישה זו, יש מי שמפרש את המילים כפשוטן, כתיאור של ויכוח פנימי בתוך העם: הנביא מקשיב לראות האם יחזרו בתשובה, ושומע שחלקם אומרים "לא" וחלקם אומרים "כן", אך בסופו של דבר כולם מתאחדים בהחלטה שלא לתקן את דרכם [אברבנאל].
מתוך כך, המציאות העגומה היא שאֵין אִישׁ נִחָם. המילה נִחָם משמעותה חרטה ושינוי המחשבה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. איש אינו עוצר לחשוב על הפגם שהוא גורם לנפשו, ואיש אינו שואל את עצמו מֶה עָשִׂיתִי [מצודת דוד].
במקום חרטה, המצב רק מחמיר, שכן כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם. כולם כאחד חוזרים שוב ושוב אל דרך החטא הראשונה שלהם [רש"י, מצודת דוד]. המילה נכתבת ברבים אך נקראת ביחיד, לרמז על כך שהם פועלים גם כפרטים וגם ככלל בהליכה המהירה והבלתי פוסקת הזו אל הרע [רד"ק, מנחת שי].
כדי להמחיש את עוצמת העיוורון, הכתוב מדמה אותם לסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה. המילה שׁוֹטֵף מתארת רדיפה מהירה ועוצמתית, בדומה לזרם מים אדיר שאינו נעצר [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. ממש כפי שסוסי הקרב הרתומים למרכבות שועטים קדימה בחוסר גמישות וללא יכולת לנטות הצידה בקלות [ביאור שטיינזלץ], וכפי שהסוס מסתער אל תוך הסכנה תוך שהוא מסכן את חייו [מצודת דוד] – כך בני האדם דוהרים אל רשעתם. הם מאבדים את נפשם במו ידיהם, ואינם מעלים על דעתם לעצור, לשנות כיוון או לשוב לאחור מפני שום דבר [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].