ירמיהו, פרק ח׳, פסוק ו׳

הנביא, או ה' בכבודו ובעצמו, מטים אוזן בתקווה לשמוע דברי אמת, ומעידים הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא־כֵן יְדַבֵּרוּ. במקום לתקן את דרכם, העם מדבר דברי שקר ועוול, ואף אם מתעורר ביניהם ויכוח, לבסוף כולם מתאחדים בסירובם לשוב בתשובה. במציאות עגומה זו אֵין אִישׁ נִחָם עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי, ואיש אינו מתחרט, משנה את מחשבתו או בוחן את הפגם שהוא גורם לנפשו. תחת זאת, הציבור והפרט כאחד ממהרים לחטוא שוב ושוב, כך שכֻּלֹּה שָׁב בִּמְרוּצָתָם. ממש כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה המסתער קדימה בעוצמה כזרם מים אדיר אל תוך הסכנה, כך הם דוהרים בעיוורון אל רשעתם ומאבדים את נפשם ללא יכולת או רצון לבלום.