ייאושם העמוק של ניצולי החורבן יוצר מציאות כה קשה, עד שהאינסטינקט האנושי הטבעי לחיות מתהפך לחלוטין. הפרשנים מסכימים כי משמעות ההכרזה וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים היא שייסורי הניצולים יהיו כה עצומים ובלתי נסבלים, עד שהם יעדיפו למות. בחירה זו במוות בולטת במיוחד על רקע המציאות הקשה; אף על פי שהניצולים רואים את ביזיונם הנורא של המתים המושלכים ללא קבורה, צרת החיים כעבדים תחת אומה אכזרית וחסרת רחמים קשה יותר ממוות זה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הניצולים אף יגררו את עצמם בשדות כדי לקבור את המתים המבוזים, ובאותה עת יתחננו בפני ה' שימית גם אותם מרוב צרותיהם [צאינה וראינה].
הנבואה מופנית כלפי הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת, כינוי המכוון ספציפית לאלו שעבדו עבודה זרה כדוגמת הבעל [מצודת דוד, מלבי"ם].
מבחינה תחבירית, הצירוף בְּכָל־הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם כתוב בסדר מילים הפוך. כוונת הכתוב היא "הנשארים בכל המקומות אשר הדחתים שם", כלומר השורדים שגלו למקומות אחרים [מצודת דוד, רד"ק]. הפועל הִדַּחְתִּים נגזר מלשון דחייה והרחקה [מצודת ציון]. הגזירה הקשה תחול על כלל השארית ללא כל הבדל, בין אם מדובר באלו שנותרו בארץ ישראל ובין אם באלו שהורחקו לכל שאר הארצות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. ברובד המסורה, המילה המקמות נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו הראשונה [מנחת שי].